Titles of Jesus Christ
In Acts. 3.20s are representing Jesus as the one that has been designed to appear as the Christ at the end of time. On this basis states (especially F. Hahn) the Christology of the early church was related to the future coming of Jesus, and that the various titles of the Son of Man, Christ, and Lord were originally used to indicate the function it would have in the end times, and only later (but within this period pre-literary) got to understand that you would like Christ and Lord at the end it was Christ and Lord by virtue of his resurrection and exaltation (and the resurrection and exaltation confirmed a position that it was yours). This theory lacks verification. Acts. 3.20s can only mean that he had been ordained as the Christ will return at the end of time. Jesus is the Messiah appointed for a future role but it is the Messiah. No doubt it was only because of the resurrection, and what she meant about the person of Jesus, the early church could confidently expect future time of his parousia as the Son of Man. Consequently, it was the death and resurrection that determined the meaning of Christ, the Christian message, as the point of view of Paul, was exclusively oriented towards "Christ crucified" (1 Cor 1.23, 2.5).
The other title on Acts. 2.36 is Lord. Through the resurrection God had proved that Jesus was indeed the Lord, and so the early church was applied to the words of Psalm 110.1: "The Lord said unto my Lord, Sit at my right hand until I make your enemies a footstool your feet "(Acts 2.34s). Jesus himself had already used this text when he taught that the Messiah was the Lord of David (Mark 12.36), as well as his response to the high priest during the court (Mark 14.62). Now if Jesus was God, the logical consequence was that the early church's task to make people recognize their position. The new converts became members of the church to recognize Jesus as Lord: "... if you confess with your mouth Jesus is Lord and believe in your heart that God raised Him from the dead, thou shalt be saved" (Rom. 10.9; cf. 1 Cor 12.3). We see the importance of this confession in Phil. 2.11, passage in which the culmination of God's purpose that all creation is to recognize Jesus Christ as Lord. It may be a controversial note in this statement, since it contrasts Jesus with other "gentlemen" recognized by their respective devotees in the Hellenistic world. By the way that Jews recognize only one God and Lord, but the pagan worship "many gods and many lords", while Christians, meanwhile, acknowledged "... only one God, the Father ... and one Lord Jesus Christ" (1 Cor 8.6). Roman subjects also hailed the emperor as lord (dominus), and successive emperors demanded an absolute loyalty every time, this led to serious conflicts of conscience for Christians in later times.
An important element for checking the early Christian use of the title for Jesus is the conservation arm of the sentence. in 1 Cor 16.22: * "Maranatha." This is a combination of two words meaning "Our Lord, come", or "our Lord has come / will come." The experts do not agree as to whether this was originally a prayer for it took place the Second Coming of Jesus as Lord (cf. Rev. 22.20) or a promise in the sense that his coming was at hand (cf. Phil. 4.5). The fact that he preserved the phrase in arm. grecoparlante indicates a church that was originally used in a church that spoke Aramaic, e. d. that the most likely to have originated in the early days of the church in Palestine. Elements recently discovered in Qumran have helped confirm the possibility that the above has occurred, indeed, in a speaking Aramaic (JA Fitzmyer, NTS 20, 1973-74, pp. 386-391).
The last expression to be considered in this section is the Son of God. It is very likely that it is recognized in a special relationship with the preaching of Paul, it is significant that Acts. 9.20 relates the title with his preaching, and that appears only once elsewhere in Acts, namely in a quotation from Psalm 2.7 in Paul's sermon in Antioch of Pisidia (Acts 13.33). Here Paul applies the promise "You are my Son, today I have begotten the resurrection, which is considered as the beginning of the new life of Jesus. However, the thought is that Jesus became the Son of God have been raised from the dead, but because it is His Son, God raised Him from the dead (cf. Wisdom 2.18). The same thought recurs in Ro. 1.3s, which is generally considered as a pre-Pauline formula. It says here that Jesus was declared the Son of God with power by his resurrection from the dead. In 1 Thes. 1.9s again relates his Sonship with the resurrection, which is the basis for the hope of his parousia.
It would appear that two elements are related to the title "Son" in this early period. One is the concept of the preexistence of the Son, a number of texts speak of God sent his Son (John 3.17; Ro. 8.3; Gal. 4.4s, 1 Jn. 4.9s, 14), and clearly assume that the Son came to earth from the bosom of the Father. This line of thought is expressed very explicitly, without reaching to use the term "Son" in the pre-Pauline hymn in Phil. 2.6-11 (R. P. Martin, Carmen Christi, 1967). Here we present Jesus as a divine figure, there is the image of God and is equal to God, who changed his heavenly existence for a humane and earth in humility. Although the hymn speaks of "emptied" so that changed the way of God for a slave, the fact that Paul considered Jesus as the Son of God during his life and death indicates that interpreted the hymn say he left his divine nature incarnate. Rather "emptied himself taking the form of a servant ... and this necessarily involved the eclipse of his glory as the divine image so that it could come in human flesh, as the image of God incarnate" (RP Martin, pp. 194).
The other element related to the title of Son is that God gave him to suffer and die (Rom. 4.25, 8.32, Gal. 2.20, cf. Jn. 3.16). There may be a relationship here with the Old Testament example of Abraham who was ready to give up his son Isaac to prove his faith and obedience (Gen. 22.12, 16). God did not spare his only Son, but gave it freely to cleanse us from all sin. The greatness manifests the divine sacrifice even more with the use of the title "Son."
Unable to establish with certainty at what point he began to influence the thinking of the church Christological tradition of the virgin birth of Jesus. What both stories of the birth indicate is that the circumstances of the birth of Jesus remained silenced (cf. Mt 1.19; Lc. 2.19, 51), and few indications we have that tradition has influenced the church before he expression give the Gospels. In both stories is presenting Jesus as the Son of God (Mt. 2.15; Lc. 1.32, 35), whose birth of Mary was due to the influence of the Holy Spirit is his condition as Son of God that you qualify for role and work of the Messiah (Luke 1.32s). Moreover, as Son of God may be appointed Emmanuel, God with us ", his presence on earth means the presence of God himself. None of the stories deals with the question of the relationship between the conception of Jesus by the Spirit, and identity with the preexistent Son of God, but merely to express the manner in which the son of Mary was born as the Son of God .
III. Use Pauline christological titles
In the previous section we saw that already have been written before Paul's letters had taken the essential steps in the formation of Christological vocabulary of the church. Paul uses existing vocabulary, and assumes that his Christian readers are generally familiar with the terminology used. Consequently, little can be said about the use of certificates that is distinctive of Paul. This may well be that he was intimately connected with the formation of the theology of the early church, and had already made its own contribution to the set of terms related to Christological thinking before writing his epistles. Therefore, in conscious opposition to the view adopted by R. Bultmann (Theology of the New Testament, 1, 1952, ch (s). 3), L. Goppelt correctly refuses to discuss "the kerygma of the Hellenistic church than Paul" because it just leads to "non-historical abstractions", while acknowledging that there are many currents of thought in the early church, he prefers to discuss the theology of Paul In light of the traditions you received and the situations that unfolded (Theologie des Neuen Testaments, 2, 1976, pp. 360s).
Two titles that we could have expected to find in the epistles of Paul are conspicuously absent or rarely found. Servant Paul never employs about Jesus, and uses the title issues only when referring to traditional materials. However, he considers himself and his companions as slaves of God (doulos), and once we can speak of Jesus as a minister (diakonos, Ro. 15.8; cf. ° vm) for the circumcision (ie the Jews) . He also believes that the role of servant is satisfied in the missionary witness of the church (Rom. 10.16; 15.21, cf. Acts. 13.47).
Paul rarely uses the name Jesus alone (about 16 times), but it is certainly common in combinations. Half of them appear in 2 Cor 2.10-14 and 1 Thes. 4.14, passages in which Paul considers how the repeated death and resurrection of Jesus in the lives of believers. Otherwise mainly used the name "Jesus" when analyzing the other titles that proclamation in relation to the person who bore (1 Cor 12.3; cf. 2 Cor 11.4; Phil. 2.10).
For Paul, Christ has become the primary designation for Jesus. His message was the "gospel of Christ" (eg. Gal. 1.7), and a study of cases in which it appears "Christ" provides a thumbnail Pauline theology (see the excellent treatment of W. Grundmann, TDNT 9, pp. 543-551). Applies the traditional uses of the title especially in regard to the death and resurrection of Jesus, but also used in many other ways. Pauline distinctly element appears in the use of the phrase "in Christ", which is described as the decisive factor that determines the life of the believer (JKS Reid, Our Life in Christ, 1963, ch (s). 1) . This means that the phrase does not refer to a mystical union with a heavenly figure, but rather to the historical facts of the crucifixion and resurrection that condition our existence. That is why there is justification "in Christ" (Gal. 2.17), each Christian is "a man in Christ" (2 Cor 12.2), and churches are "in Christ" (Gal. 1.22, gr. ) Christian witness takes place "in Christ" (1 Cor 4.15; Phil. 1.13, gr., 2 Cor 2.17). At all times the Christian life is determined by the new situation that produces the fact of Christ.
Paul frequently uses the combination "Jesus Christ" as the title. Sometimes the components are in reverse order, "Jesus Christ", but has not found a satisfactory explanation for the variation of the order of words, grammatical reasons may have contributed to this variation, although it has been suggested that, when first loading one or the other, Paul wanted to emphasize the human Jesus Christ or heaven and preexisting. Anyway, it seems that there is no difference in the use of the title compound and "Christ" alone, except that it was felt that the title compound was more emphatic and majestic.
Use of Lord Paul is essentially the same as the pre-Pauline church. There is no need to invoke here in a special way, the influence of pagan religions to explain the distinctive features of the Pauline use. Increasingly it has been shown that this thesis, along with the claim that much of Paul's theology was derived from the transfer of ideas originally pagan to Christianity, is unnecessary and unsustainable (O. Cullmann, op. Cit., Ch (s). 7). By the way that Christians had recognized Jesus as the Lord had to define more precisely what they meant by this title in contrast to the pagan worship of other masters (1 Cor 8.6), but this is not the same as saying that Christian use was derived from the pagan.
Since the confession of Jesus as Lord was the mark of a Christian, and from the time that Christians had no other Lord, it was natural for Paul to speak simply of "Lord" when he wanted to refer to Jesus. It is true that the same title was used in reference to God the Father, and that this may lead to some ambiguity as to the person concerned, e. d. God or Jesus (this is what happens in Acts. Mainly, JC O'Neill, SJT 8, 1955, pp. 155-174), in general, however, Paul uses "Lord" for God appointments almost exclusively on AT so that there is little danger of confusion occurring.
If the title "Christ" had acquired the connotation of "Salvador", the "Lord" expresses essentially the exalted position of Jesus and his dominion over the universe and, especially, believers who accept His lordship. It is well used especially when it expresses the responsibility of Christians to obey Jesus (eg. Ro. 12.11, 1 Co. 4.4s). But Paul also used quite often to the earthly Jesus (1 Cor 9.5), especially with reference to what became known as "the Lord's Supper" (1 Cor 10.21; 11.23, 26s), and also when related to the instructions given by the earthly Jesus (1 Cor 7.10, 25; 9.14; etc.). Not surprisingly, it has changed the formula "in Christ" by "in the Lord" when it occurs in the context of exhortations and commands (Eph. 6.1; Phil. 4.2, Col. 4.17, etc.). However, the use of the two titles is quite fluid, and sometimes Paul uses one of them in places where we had hoped to use the other.
The titles include the title compounds of the Lord are quite frequent in Paul, and obviously it does to exalt the person so designated. The early Christian confession "Jesus / Jesus is Lord" is the basis for "the Lord Jesus / Jesus Christ" (2 Cor 4.5), and Paul often speaks of our Lord, thus highlighting the need for a personal relationship with Jesus, and care and concern of Jesus for his people. We find this formula in the introductory salutations in the letters of Paul, which relates to "God our Father and the Lord Jesus Christ" as the joint source of spiritual blessings. W. Grundmann (TDNT 9, pp. 554) suggested that behind this formula is the phrase "Lord God" (° vp "God the Lord") of AT, which became Christian worship "God the Father" and the phrase coordinated "Lord Jesus Christ" to indicate that the person who has Jesus as your Lord also has God as Father. Correctness or incorrectness of this explanation, it is aware of two facts. One is that here is put to the Father and Jesus at par in an entirely natural and in a manner that indicates equality of position, by the way they always carefully maintained the subordination of Jesus to the Father (1 Cor 15.28, Phil. 2.11 ), but never put another human being with the Father in this way. The second fact is that the Old Testament use of "Lord" as a title for God undoubtedly influenced the Christian use. This is clear in Phil. 2.10s, which adopts the language of Isaiah 45.22-25 and apply what Jesus said about God there. Similarly, in Rom. 10.9, 13 is applied to Jesus a quote from Jl 2.32 on the invocation of the name of the Lord (Yahweh ed.) By no means unique to Paul this use (cf. Jn. 12.38, Heb. 1.10; 1 P. 3.14s, Jud. 24s, Rev. 17.14, 19.16). When, finally, Paul refers to the "Lord's day," no doubt refers here, and not to Yahweh, but Jesus (1 Cor 1.8; 2 Cor 1.14).
If we could be guided by the statistics, it appears that the Son of God (which appears 15 times) was much less important for Paul that Lord, who is at least ten times more frequently in his writings. However, as demonstrated M. Hengel (The Son of God, 1976, ch (s). 3), Paul uses this title for Jesus when he summarizes the contents of his gospel (Rom. 1:3-4, 9; Gal 1.15s), and tends to be reserved for statements important. We used, particularly when the question of the relationship between God and Jesus takes his thought, and, as noted above, when dealing with traditional statements were that God sent his Son existed before the world and delivered to died for us. Especially emphasizes the fact that it is through the Son's work we can be adopted as children of God (Rom. 8.29; Gal. 4.4-6).
In this connection Paul uses several additional expressions. Describes Jesus as the * image of the invisible God (Col. 1.15; cf. 2 Cor 4.4), is the firstborn of all creation (Rom. 8.29; Col. 1.15-18), and (Son) Beloved God (Eph. 1.6). However, these terms should be regarded rather as descriptions of Jesus as titles. The same applies to other words or phrases that describe different features of Jesus, p. eg. * Head (Eph. 1.22), and even Salvador (Eph. 5.23, Phil. 3.20).
It is arguable that Paul has been applied to Jesus the title of God. It is also questionable interpretation of Rom. 9.5 (see ° nbe and ° vp mg), but probably we are to understand the text as a doxology to Christ as God (BM Metzger, in B. Lindars and SS Smalley (eds.), Christ and Spirit in the New Testament, 1973, pp. 95-112.) Equally ambiguous is 2 Thess. 1.12 (see ° CI, ° ba).
When we got to the pastoral epistles begins to fade the rich diversity of titles that characterizes the early Pauline letters. No longer used at all Son of God Jesus and Christ are not used independently (except in 1 Tim. 5.11) but only in combination, usually in the order Christ Jesus. However, as the title Lord is used independently and in combinations. In several cases we are probably at examples of formal statements for the belief, expressed in dignified style and based on traditional material (1 Tim. 1.15, 2.5s, 6.13, 2 Tim. 1.9s, 2.8, Tit. 2.11-14, 3.6) . Undoubtedly, in these cases is given to Jesus the title of God (Titus 2.13), and shares the title of Saviour God (2 Tim. 1.10; Tit. 1.4, 2.13; 3.6).
IV. The titles of Jesus in literature Joanina
Juan titles used are similar to those of the other Gospels. The interest of this gospel focuses on the activities of the human person Jesus, and Jesus made the way it is used only a couple of times when the evangelist said the full significance of Jesus from a post-resurrection (John 1.17; 17.3 , the latter passage is pronounced from the point of view of someone who has "finished the work" as the Father instructed him.) Although the term often used to address vocative Lord Jesus, it is used little in the narrate part to refer to it (only in Jn. 4.1, 6.23, 11.2) until after the resurrection, a fact that establishes the new position of Jesus. However, it is significant that Jesus himself has described his position as the "Maestro" and "Lord" (Jn. 13.13s, 16, 15.15, 20) which can give orders to his slaves, but considers his disciples as friends that slavery.
One of the key issues in Juan is whether Jesus is the Messiah of the hopes of both Jews and Samaritans, the purpose of the gospel is to convey the belief that this is indeed (John 20.31). Despite its limited use in the other Gospels, John confesses Jesus as the Messiah (John 1.41, 4.29; 11.27), but it is interesting to note that the word never appears on the lips of Jesus himself. Other descriptions of Jesus in John, which practically amount to qualifications, including the one (John 11.27, 12.13, cf. Mt. 11.3), the Holy One of God (John 6.69, cf. Mr. 1.24), El Salvador ( Jn. 4.42), the Lamb of God (John 1.29, 36), the Prophet. (John 6.14, 7.40), and the King of Israel (Jn. 1.49, 12.13, 18.33-38, 19.3, 14-22). Several of these titles also appear in the synoptic gospels.
The appointment feature that Jesus uses for himself, the Son of Man, also figures prominently in John, but the new element here is that the emphasis is on the celestial origin of the Son of Man, in his descent into this world, his glorification the cross and its significance as the giver of life (John 3.13, 5.27; 6.27, 53, 62, 12.23, 34, 13.31), which is not in the synoptic gospels. While it is unnecessary to assume that foreign influences contributed to the use of this title in John, the language is sufficiently different from the synoptic gospels as to suggest that, although John said finally based on the actual teachings of Jesus, to some extent have been rewritten by the evangelist, or who wrote the documents relied upon (SS Smalley, NTS 15, 1968-69, pp. 278-301).
The most important title for Jesus in John certainly is the Son of God. Indicates the close relationship between the Father and his only Son and existing (John 3.16-18), relationship of mutual love (John 3.35, 5.20), which is expressed by the manner in which the Son obeys the Father (Jn. 5.19 ) and entrusted the functions of judge and giver of life (John 5.17-30). The unique filial relationship of Jesus with the Father who are in the Synoptic Gospels is expressed here as clearly (John 11.41; 12.27s, 17.1). The same ideas are transmitted essentially in the title * Logos (or Word word) contained in the prologue of the gospel. So closely identified with God the Logos is not surprising that Jesus received the title of God, as is clearly seen in the confession of Thomas in John. 20.28, a passage in which the risen Jesus appeared to the apostle has to recognize his divinity, but also is likely to describe Jesus as "the only begotten Son who is God and live in close communion with the Father" (° vp ) in Jn. 1.18 (the text, however, is unclear).
Finally, note that a number of those with "I Am" in John that apply descriptions such as "Good Shepherd" and the "true vine" Jesus. Sometimes you just have the words "I am" (John 4.26; 6.20, 8.24, 28, 58, 13.19). How are you words echo the statement of Yahweh found in Isaiah 43.10, 48.12, we may need to see them as a veiled indication of the deity of Jesus.
The use of titles in the epistles of John is similar to the gospel, but of course there is a difference between the way of describing the earthly Jesus in the Gospel and the risen Lord in a letter. It is a curious fact, but certainly of no importance, that 3 Jn. is the only NT book that is never named Jesus. In 1 Jn. Jesus is often the subject of statements which express their meaning as Christ or Son of God (1 Jn. 2.22; 4.15; 5.1, 5). Although the question presented here may be simply to determine if indeed Jesus was the Messiah of Jewish expectation, scholars generally agree that the question was whether there had been a true and lasting incarnation of God in Jesus. Apparently those opposed to John had been denied a true and lasting union between the Messiah, or Son of God, and Jesus (1 Jn. 4.2, 2 Jn. 7), and John had to insist that Jesus had truly come in both blood water, e. d. at his baptism and his death. Therefore, use the full title "His Son Jesus Christ" (1 Jn. 1.3, 3.23; 5.20) to indicate the object of Christian belief. Only the Son of God can be the Savior of the world (1 Jn. 4.14). The word Lord is not in the epistles of John.
In Revelation Jesus figures prominently as a designation, as in Hebrews. The title Jesus most complete description is used only as a solemn introduction to the book (Rev 1.1s, 5), but there are four references to (or by) Christ or His Christ (Rev. 20.4, 6, 11.15; 12.10) showing that the thought of the Messiah as God's agent in establishing their government was very alive in John. We see this idea then how to use the divine titles of King and Lord both to God and to Jesus (Rev. 15.3, 17.14, 19.16). But undoubtedly the most distinctive title for Jesus in Revelation is the Lamb *, which is used 28 times here, and it does not reappear elsewhere (voice gr. Used in Jn. 1.29, 36; Acts. 8.32 , 1 P. 1.19 is different.) The Lamb combines the paradoxical features of being killed or slaughtered (Rev. 5.6), and at the same time as the Lord worthy of worship (Rev. 5.8). Vents his anger against evil (Revelation 6.16) and leads the people of God in the battle (Rev. 17.14), and yet, it's your blood that acts as a sacrifice for sin (Revelation 7.14), and she is victorious through its martyred people (Rev. 12.11).
V. The titles of Jesus in the rest of the New Testament
Of the other books of the NT, Hebrews is possibly the most distinctive in the use of titles. So, back to the simple use to refer to Jesus suffered humiliation and death, and yet he was exalted by God (Acts 2.9, 13.12). Also called simply the Lord (Heb. 2.3; 7.14) or Christ (Acts 3.6, 14, etc.). But although the author certainly knows that Christ means "anointed" (Acts 1.9), use it more as a name that has to be explained by other securities. Describes Jesus as the pioneer (° nbe) of salvation and faith (Heb. 2.10, 12.2), using a phrase that may have had wider use as a Christological title (Acts 3.15; 5.31). But above all things considered Jesus as the high priest, presenting their work in terms that correspond to the position, taken from the Old Testament law on the sacrificial system. If this term is more a description than a title of Jesus, the Son is the title term significant that it is based. Only after having established the identity of Jesus as the Son of God, exalted above the angels and Moses, the writer proceeds to show how it is that this position qualifies him to be a high priest and mediator between God and men. The author makes a careful use of Ps 2.7 (Heb. 1.5, 5.5) and 110.4 to define the position of Jesus, and highlights the enormity of rejecting the salvation achieved by so exalted a Savior (Acts 6.6; 10.29).
It is noteworthy that Stg. refers only twice to the Lord Jesus Christ (James 1.1, 2.1), but when he speaks of the coming of the Lord (James 5.7s) no doubt is thinking about Jesus.
At 1 P. lack the use of Jesus as an independent name, and the author prefers to use Jesus Christ. Lord Jesus Christ once used (1 Pet 1.3) in a traditional phrase. But often refers to Christ, and it is interesting to note that makes it particularly in the context of suffering and death (1 Pet 1.11, 19, 2.21; 3.18, etc.) That we saw as characteristic of early use of the title. It also speaks to confess Christ as Lord (1 Pet 3.15; cf. 2.13), which again reminds us of the original use.
2. Pedro is characterized by the use of the Lord Jesus Christ. See you there often also the title of Savior (2 Pet 1.1, 11, 2.20, 3.2, 18), and 2 P. 1.1 describes Jesus as "our God and Savior Jesus Christ." Judas usually makes a similar use. Both authors employ the unusual way despoteμs, 'Lord' to Jesus (2 Pet 2.1; Jud. 4), possibly because the basic thought is the redemption of slaves, the term was not popular because it suggested an arbitrary despotism.
VI. Conclusion
The New Testament teachings on the person of Jesus are not limited to the titles quickly outlined. Need to consider what is said about the nature and activity of Jesus during his earthly ministry and in their heavenly equally important are the types of statements in the form of religion and literary works created to express its significance. However, these summary titles much of the New Testament teaching. Their study will allow us to see how it shaped the thinking of the disciples as a result of their first contact with Jesus during his life, thought that was fixed later decisively by the experience they had of him as the risen Lord, and finally developed in the course of his evangelistic activities and his teaching, both in the Jewish and Hellenistic. The titles say it in different ways the supreme value of Jesus as the Son of God, his saving role as Messiah and Savior, and honor his position as Lord. The early church drew a rich source of material to explain who Jesus was, basically took the material of the AT, he saw as divine prophecy about the coming of Jesus, but at the same time do not hesitate to use titles that could be significant the world in general. Some titles were less suitable than others, but collectively they all give testimony that in Jesus God has acted decisively to try and save the world, and invite all men to acknowledge that Jesus is indeed one with God and deserves the worship be given to God.
Bibliography. ° W. Cullmann, Christology of the New Testament, 1965, ° R. H. Fuller, Foundations of New Testament Christology, 1979, ° M. Hengel, The Son of God, 1978; ° S. Mowinckel, He that is to come, 1975, J. Moltmann, The Crucified God, 1975, J. Comblin, envoy of the Father, 1977; R. Guardini, The human reality of the Lord, 1966; J. Hofinger, Christ. The reason for our hope, 1975; A. Seve, so Jesus, 1980; C. Duquoc, K. Rahner, J. Moltmann, W. Kasper, H. Jung, Theology of the Cross, 1979; X. Pikaza, The Origins of Jesus, 1976; O. Cardedal Gonzalez, Jesus of Nazareth, 1979; C. Duquoc, Christology. Test dogmatic about Jesus of Nazareth the Messiah, 1974, J. Flores, Christology of John, 1975; D.M. Baillie, God was in Christ, 1960.
See relevant articles in DBS; NIDNTT, TDNT, F. H. Borsch, The Son of Man in Myth and History, 1967 W. Bousset, Kyrios Christos, 1970, O. Cullmann, The Christology of the New Testament ², 1963; R. H. Fuller, The Foundations of New Testament Christology, 1965, F. Hahn, The Titles of Jesus in Christology, 1969; M. Hengel, The Son of God, 1976; A. J. B. Higgins, Jesus and the Son of Man, 1964; M. D. Hooker, Jesus and the Servant, 1959, id., The Son of Man in Mark, 1967; W. Kramer, Christ, Lord, Son of God, 1966; I. H. Marshall, The Origins of New Testament Christology, 1977, S. Mowinckel, He That Cometh, 1956 N. Perrin, A Modern Pilgrimage in New Testament Christology, 1974, V. Taylor, The names of Jesus, 1953, id., The Person of Christ in New Testament Teaching, 1958; H. E. Todt, The Son of Man in the Synoptic Tradition, 1965; G. Vermes, Jesus the Jew, 1973. [2]
ב מעשי. traducción del español al hebreo
כותרות של ישו
ב מעשי. 3.20s הם המייצגים את ישו בתור אחד אשר תוכנן להופיע המשיח בסוף הזמן. על זה מצבי הבסיס (בעיקר פ האן) Christology של הכנסייה הקדומה היה קשור לעתיד הקרוב של ישו, וכי כותרים שונים של בן האדם, ישו, לורד שימשו במקור כדי לציין את הפונקציה זה היה בסוף הזמנים, ורק מאוחר יותר (אבל בתוך התקופה הזאת מראש ספרותית) יש להבין כי ברצונכם המשיח האדון בסוף זה היה ישו לורד מכוח תחייתו ואת התרוממות הרוח (אשר התחייה התעלות אישר עמדה שזה שלך). תיאוריה זו אין אימות. מעשי. 3.20s יכול רק אומר שהוא היה הוסמך המשיח יחזרו בסוף הזמן. ישו הוא המשיח מונה לתפקיד בעתיד אבל זה המשיח. אין ספק שזה היה רק בגלל תחיית המתים, ומה שהיא התכוונה על בדמותו של ישו, הכנסייה מוקדם יכול לצפות בביטחון זמן העתיד של parousia שלו כמו בן האדם. כתוצאה מכך, היה זה מותו ותחייתו שקבע את המשמעות של ישו, את המסר הנוצרי, כנקודת המבט של פול, היה מכוון אך ורק כלפי "ישו הצלוב" (1 קור 1.23, 2.5).
את התואר השני על מעשי. 2.36 הוא האדון. דרך התחייה אלוהים הוכיח כי ישוע אכן היה אלוהים, ולכן הכנסייה המוקדמת היתה להחיל את המילים של תהילים 110.1: "ויאמר יהוה אל אדוני, שב לימיני עד שאני עושה אויביך הדום הרגליים שלך "(מעשי השליחים 2.34s). ישו עצמו היה בשימוש כבר טקסט זה כאשר לימד כי המשיח היה יהוה דוד (מארק 12.36), כמו גם תגובתו הכהן הגדול במהלך המשפט (מארק 14.62). עכשיו, אם ישוע היה אלוהים, התוצאה ההגיונית היתה כי המשימה של הכנסייה מוקדם כדי לגרום לאנשים לזהות את המיקום שלהם. ממיר חדש הפך חברי הכנסייה להכיר בישוע האדון: "... אם אתה בפיך שישוע הוא האדון ותאמין בלבבך אשר האלוהים העירו מן המתים, ונתתה להינצל" (Rom. 10.9; CF 1. קור 12.3). אנחנו רואים את החשיבות של וידוי זה פיל. 2.11, הקטע שבו שיאו של המטרה של אלוהים, כי כל הבריאה היא כדי לזהות את ישוע המשיח בתור האדון. זה עלול להיות פתק במחלוקת במשפט זה, שכן הוא מנוגד ישו עם "ג 'נטלמנים" אחרים המוכרים על ידי חסידי שלהם בעולם ההלניסטי. דרך אגב, כי היהודים מכירים רק אחד אלוהים ואלוהים, אבל פולחן פגאני "אלים רבים רבים האדונים", ואילו הנוצרים, בינתיים, הודה "... רק אלוהים אחד, האב ... ואחד האדון ישוע המשיח" (1 Cor 8.6). הרומית נושאים עצר גם את הקיסר כמו לורד (דומינוס), ו הקיסרים רצופים דרש נאמנות מוחלטת כל הזמן, זה הוביל לסכסוכים רציניים מצפון לנוצרים בתקופות מאוחרות יותר.
אלמנט חשוב לבדיקת השימוש הנוצרית המוקדמת של הכותרת של ישו היא זרוע השימור של המשפט. ב קור 1 16.22: ". Maranatha" * זהו שילוב של שתי מילים שפירושה "אדוננו, בוא", או "אדוננו בא / יבוא." המומחים לא מסכימים, אם זה היה במקור תפילה זה התקיים ביאתו השנייה של ישו כמו לורד (ראה האב 22.20) או הבטחה במובן זה שלו היה בא על ידו (ראה פיל. 4.5). העובדה שהוא השתמר הביטוי בזרוע. grecoparlante מציין כנסייה ששימשה במקור בכנסייה כי דיברו ארמית, E. ד כי סביר להניח כי מקורם בימיה הראשונים של הכנסייה פלסטין. אלמנטים לאחרונה שהתגלו בקומראן סייעו לאשר את האפשרות הנ"ל התרחשה, אמנם, ב ארמית מדבר (JA Fitzmyer, NTS 20, 1973-1974, עמ '386-391).
הביטוי האחרון כדי להיחשב בסעיף זה הוא בן האלוהים. סביר מאוד להניח כי היא מוכרת יחסים מיוחדים עם הטפה של פול, זה משמעותי כי מעשי. 9.20 מספרת את התואר עם ההטפה שלו, שמופיע רק פעם אחת במקום אחר מעשי, כלומר בציטוט מתוך תהילים 2.7 בדרשה של פול באנטיוכיה של Pisidia (מעשי השליחים 13.33). הנה פול מחיל את ההבטחה "אתה הבן שלי, היום יש לי שהוליד את התחייה, הנחשבת תחילת החיים החדשים של ישו. עם זאת, המחשבה היא כי ישו היה בן האלוהים היה קם מן המתים, אך משום שהוא בנו, הרים את אלוהים אותו מן המתים (ראה חוכמה 2.18). המחשבה חוזרת באותו Ro. 1.3s, הנחשב בדרך כלל נוסחה מראש פאולין. כתוב כאן כי ישו היה הכריז בנו של אלוהים עם הכוח ידי תחייתו מן המתים. ב 1 THES. 1.9s שוב מתייחס Sonship שלו עם תחיית המתים, אשר מהווה את הבסיס עבור בתקווה parousia שלו.
נראה כי שני אלמנטים קשורים בתואר "בן" בתקופה מוקדמת זו. האחד הוא המושג של preexistence של הבן, מספר הטקסטים מדברים על אלוהים שלח את בנו (ג 'ון 3.17; Ro 8.3;... גל 4.4s, 1 יוחנן 4.9s, 14), וברור להניח כי הבן בא לארץ מחיק של האב. קו המחשבה הזה הוא ביטוי מאוד מפורש, מבלי להגיע להשתמש במונח "הבן" של המזמור מראש פאולין של פיל. 2.6-11 (ר 'עמ' מרטין, קריסטי כרמן, 1967). כאן אנו מציגים ישו כדמות אלוהית, יש את התמונה של אלוהים הוא שווה לאלוהים, ששינו הקיום השמימי שלו אנושית האדמה בענווה. למרות המזמור מדבר על "רוקן" כך שינה את הדרך של אלוהים עבור שפחה, את העובדה פול נחשב ישו בנו של אלוהים במהלך חייו ואת מותו עולה כי פירש את המזמור אומר שהוא עזב בהתגלמותו הטבע האלוהי שלו. במקום "רוקן את עצמו לוקח את הטופס של עובד ... וגם זה היה כרוך בהכרח הליקוי תהילתו כתמונה האלוהי, כך שזה יכול לבוא בשר אדם, כמו דמותו של אלוהים בהתגלמותו" (RP מרטין, עמ '194).
האלמנט השני קשור לכותרת של הבן היא שאלוהים נתן לו לסבול ולמות (Rom. 4.25, 8.32, גל. 2.20, CF. יוחנן. 3.16). אולי יש כאן מערכת יחסים עם דוגמא בתנ"ך של אברהם שהיה מוכן לוותר על יצחק בנו כדי להוכיח את אמונתו ואת הציות (בראשית 22.12, 16). אלוהים לא חסך את בנו יחידו, אלא נתן אותו חופשי כדי לטהר אותנו מכל חטא. גדולתו באה לידי האלוהי להקריב אפילו יותר עם השימוש בתואר "בן."
לא ניתן לקבוע בוודאות באיזה שלב הוא התחיל להשפיע על החשיבה של מסורת הכנסייה Christological של לידת הבתולה של ישו. מה הן סיפורי לידה עולה כי נסיבות הולדתו של ישו נשאר מושתק (ראה הר 1.19;. Lc 2.19, 51), ולאחר כמה אינדיקציות יש לנו מסורת כי השפיע על הכנסייה לפני שהוא ביטוי לתת את הבשורות. בסיפורים הן מציגה ישו בנו של אלוהים (הר 2.15; Lc 1.32, 35.), שלידתו של מרי היה עקב השפעה של רוח הקודש היא מצבו בתור בנו של אלוהים, כי אתה זכאי תפקידו ופועלו של המשיח (לוקס 1.32s). יתר על כן, כמו הבן של אלוהים יתמנה עמנואל, אלוהים איתנו ", הנוכחות שלו על פני האדמה פירושו את נוכחותו של אלוהים עצמו. אף אחד עוסק סיפורים עם השאלה של הקשר בין התפיסה של ישו על ידי רוח, ואת זהות עם הבן preexistent של אלוהים, אלא רק כדי לבטא את האופן שבו בנה של מרי נולד כבנו של אלוהים .
ג. השתמש פאולין כותרים christological
בסעיף הקודם ראינו כי כבר נכתבו כבר לפני אותיות של פול נקט צעדים חיוניים להיווצרות של אוצר המילים Christological של הכנסייה. פול משתמש קיים אוצר המילים, ואת מניחה כי הקוראים הנוצרים שלו הם מוכרים בדרך כלל עם הטרמינולוגיה בה. כתוצאה מכך, מעט ניתן לומר על השימוש של תעודות אשר הייחודי של פול. זה יכול בהחלט להיות שהוא היה קשר הדוק עם הקמתה של התיאולוגיה של הכנסייה הקדומה, ואת כבר עשה תרומה משלה כדי להגדיר את המונחים הקשורים לחשיבה Christological לפני כתיבת האיגרות שלו. לכן, בניגוד מודע כדי להציג את אומץ על ידי ר Bultmann (תיאולוגיה של הברית החדשה, 1, 1952, ch (ים). 3), ל ' Goppelt כראוי מסרבת לדון "kerygma של הכנסייה ההלניסטית מאשר פול" כי זה רק מוביל "הפשטות הלא היסטורי", תוך הכרה כי ישנם זרמים רבים של מחשבה בתוך הכנסייה המוקדמת, הוא מעדיף לדבר על תיאולוגיה של פול לאור המסורות שקיבלת לבין מצבים שהתרחש (Theologie des Neuen בברית, 2, 1976, עמ '360s).
שני הכותרים שאנחנו יכולים לצפות למצוא את האיגרות של פאולוס הם בהיעדרם או שנדיר למצוא. המשרת פול לא מעסיקה כ ישו, ומשתמש נושאים בתואר רק כאשר מתייחסים חומרים מסורתיים. עם זאת, הוא רואה את עצמו ואת חבריו כעבדים של אלוהים (doulos), ופעם אנחנו יכולים לדבר על ישו כשר (diakonos, Ro 15.8;.. CF ° VM) עבור המילה (כלומר היהודים) . הוא גם סבור כי את תפקיד המשרתת מתקיים העד מיסיונרית של הכנסייה (Rom. 10.16;. 15.21, CF מעשי 13.47.).
פול לעיתים רחוקות משתמשת ישו שם לבד (בערך 16 פעמים), אבל הוא נפוץ בהחלט שילובים. חצי מהם מופיעים 2 קור 2.10-14 ו 1 THES. 4.14, קטעים שבהם פול רואה איך המוות חזר ותחייתו של ישוע בחייהם של המאמינים. אחרת משמש בעיקר את השם "ישוע" כאשר מנתחים את כותרות אחרות, כי ההכרזה ביחס לאדם אשר נשא (1 קור 12.3; CF 2 קור 11.4;. פיל 2.10.).
עבור פול, ישו הפך את ייעודו העיקרי של ישו. המסר שלו היה "הבשורה של ישו" (למשל גל. 1.7), ולאחר מחקר של מקרים בהם נראה "ישו" מספק תיאולוגיה תמונה פאולין (ראה טיפול מעולה של וו Grundmann, TDNT 9, עמ '543-551). חל השימושים המסורתיים של הכותרת במיוחד לגבי מותו ותחייתו של ישו, אלא גם להשתמש בדרכים רבות אחרות. פאולין בבירור אלמנט מופיע השימוש בביטוי "במשיח", שבו מתואר כגורם מכריע הקובע את החיים של המאמין (JKS ריד, החיים שלנו במשיח, 1963, ch (ים). 1) . משמעות הדבר היא כי הביטוי אינו מתייחס איחוד מיסטי עם דמות שמימית, אלא העובדות ההיסטוריות של הצליבה והתחייה כי מצבו קיומנו. לכן יש הצדקה "של ישו" (Gal. 2.17), כריסטיאן זה הוא "איש אלוהים" (2 Cor 12.2), כנסיות הם "במשיח" (Gal. 1.22, גר. ) העד הנוצרי מתקיים "במשיח" (1 Cor 4.15;. פיל 1.13, גר ', 2 קור 2.17).. בכל עת החיים הנוצרי נקבע על פי המצב החדש שמייצר את העובדה של ישו.
פול מרבה להשתמש בשילוב "ישו הנוצרי", ככותרת. לפעמים הרכיבים בסדר הפוך, "ישו הנוצרי", אך לא מצא הסבר מניח את הדעת על וריאציה של הסדר של המילים, מסיבות דקדוקיות שאולי תרמה וריאציה זו, על אף שהוא כבר הציע, כאשר הראשון טוען זה או אחר, רצה פול להדגיש את האדם ישו או שמים קודמות. בכל מקרה, נראה כי אין הבדל בשימוש של מתחם את הכותרת "ישו" לבדו, אלא שהוא היה חש כי המתחם הכותרת היה תקיף יותר מלכותי.
השימוש לורד פול הוא בעיקרו זהה הכנסייה מראש פאולין. אין צורך להפעיל כאן בדרך מיוחדת, את ההשפעה של הדתות פגאני להסביר את תכונות בולטות של השימוש פאולין. יותר ויותר הוכח כי תזה זו, יחד עם הטענה כי רוב התיאולוגיה של פול היה נגזר העברה של רעיונות פגאניים במקור הנצרות, היא מיותרת בר קיימא (א 'Cullmann, אופ. Cit., Ch (s). 7). דרך אגב, כי הנוצרים הכירו בישו אלוהים היה להגדיר באופן מדויק יותר את מה שהם התכוונו לפי פופולריות זה בניגוד הפולחן האלילי של אדונים אחרים (1 קור 8.6), אבל זה לא כמו לומר כי השימוש הנוצרי נגזר הפגאני.
מאז ההודאה של ישו כמו לורד היה סימן של נוצרי, ומן הזמן הזה נוצרים לא היה אלוהים אחרים, היה זה אך טבעי פול לדבר פשוט של "לורד" כאשר רצה להפנות ישו. נכון בכותרת זהה היה בשימוש התייחסות לאלוהים האב, וכי הדבר עלול להוביל העמימות חלק כמו האדם הנוגע בדבר, E. ד אלוהים או ישו (זה מה שקורה מעשי. בעיקר, JC אוניל, SJT 8, 1955, עמ '155-174), באופן כללי, עם זאת, פול משתמש "לורד" עבור פגישות אלוהים באופן כמעט בלעדי על AT כך קיימת סכנה קטנה של בלבול המתרחשים.
אם הכותרת "ישו" רכשו את הקונוטציה של "סלבדור", את "אלוהים" מבטא למעשה את עמדת הנעלה של ישו ואת ממשלתו על היקום, ובמיוחד, המאמינים המקבלים את כבודו שלו. הוא משמש גם ובעיקר כאשר הוא מביע את האחריות של הנוצרים לציית ישו (למשל Ro. 12.11, 1 ושות 4.4s). אבל פול גם משמש לעתים קרובות את ישו עלי אדמות (1 קור 9.5), בעיקר תוך התייחסות מה שנודע בשם "סעודת האדון" (1 Cor 10.21; 11.23, 26s), וגם כאשר הקשורים להוראות שניתנו על ידי ישו עלי אדמות (1 קור 7.10, 25; 9.14; וכו '). באופן לא מפתיע, זה שינה את הנוסחה "במשיח" על ידי "בשנת ה '" כאשר היא מתרחשת בהקשר של ההטפות ופקודות (Eph. 6.1; פיל 4.2, אל"מ 4.17, וכו'.). עם זאת, השימוש בשתי אליפויות נזיל למדי, ולפעמים פול משתמש אחד מהם במקומות שקיווינו להשתמש אחרים.
כותרות כוללים תרכובות הכותרת של ה 'הם תכופים למדי פול, וברור שהיא עושה כדי לרומם את האדם שנקבע כך. הוידוי הנוצרית המוקדמת "ישו / ישוע הוא האדון" הוא הבסיס "האדון ישוע / ישו" (2 Cor 4.5), ואת פול לעתים קרובות מדבר על אדוננו, ובכך המדגישה את הצורך של מערכת יחסים אישית עם ישו, דאגה של ישו עבור האנשים שלו. אנו מוצאים את הנוסחה של ברכות המקדים את האותיות של פול, המתייחס "אלוהים אבינו והאדון ישוע המשיח" כמקור משותפת של הברכה הרוחנית. וו Grundmann (TDNT 9, עמ '554) הציע כי מאחורי נוסחה זו היא הביטוי "אלוהים" (סמנכ"ל · "אלוהים אלוהים") של AT, אשר הפך פולחן נוצרי "אלוהים האב" ואת הביטוי מתואמת "האדון ישוע המשיח" כדי לציין אדם שיש לו ישוע בתור האדון שלך גם יש אלוהים כמו אבא. תקינות או אי תקינות של ההסבר הזה, הוא מודע שתי עובדות. אחת היא, כי כאן הוא לשים את אבא ואת ישוע השווי ב טבעי לחלוטין באופן מציין שוויון של העמדה, דרך אגב הם שמרו תמיד בקפידה על כפיפותם של ישו אל האב (1 קור 15.28, פיל. 2.11 ), אך מעולם לא הניח אדם אחר עם אבא בדרך זו. העובדה השנייה היא להשתמש בתנ"ך של "לורד" ככותרת עבור אלוהים ללא ספק השפיעה על השימוש הנוצרית. זה ברור פיל. 2.10s, אשר מאמצת את השפה של ישעיהו 45.22-25 ולהחיל מה ישוע אמר על אלוהים שם. באופן דומה, רום. 10.9, 13 מוחל על ישו ציטוט מפי Jl 2.32 על העלאת שמו של האל (יהוה אד.) בשום פנים ייחודית פול זה להשתמש (ראה יוחנן 12.38, תרגום 1.10;... 1 פ 3.14s, ג 'אד 24s, הכומר 17.14, 19.16). כאשר, סוף סוף, פול מתייחס "יום של לורד," אין ספק מתייחס כאן, ולא יהוה, אבל ישו (1 קור 1.8; 2 קור 1.14).
אם היינו יכולים להיות מונחה על ידי הסטטיסטיקה, נראה כי בנו של אלוהים (אשר מופיע 15 פעמים) היה הרבה פחות חשוב עבור פול כי האדון, אשר הוא לפחות עשר פעמים בתדירות גבוהה יותר בכתביו. עם זאת, כפי הפגינו M. Hengel (. בנו של אלוהים, 1976, ch (ים) 3), פול משתמש בתואר הזה למען ישו כשהוא מסכם את תוכנו של הבשורה שלו (Rom. 1:3-4, 9; גל 1.15s), ו נוטה להיות שמורות עבור דוחות חשוב. לעיל השתמשנו, במיוחד כאשר שאלת הקשר בין אלוהים לבין ישוע לוקח המחשבה שלו, כאמור, כאשר מדובר בדוחות המסורתית היו כי אלוהים שלח את בנו קיים לפני העולם, ונמסר מתה בשבילנו. במיוחד מדגישה את העובדה כי היא דרך העבודה של הבן אנחנו יכולים להיות מאומץ כמו ילדים של אלוהים (Rom. 8.29;. גל 4.4-6).
בהקשר זה פול משתמשת בביטויים נוספים מספר. מתאר את ישו כדמות * של האל הבלתי נראה (אל"מ 1.15;. CF 2 קור 4.4), הוא בכור הבריאה כולה (Rom. 8.29; אל"מ 1.15-18), ו (הבן) אהובה אלוהים (Eph. 1.6). עם זאת, במונחים אלה יש להתייחס דווקא התיאורים של ישו כמו כותרות. כנ"ל לגבי מילים או משפטים אחרים המתארים תכונות שונות של ישו, עמ ' למשל. * ראש (Eph. 1.22), ואף סלבדור (Eph. 5.23, פיל. 3.20).
זה לטעון כי פול הוחל ישו הכותרת של אלוהים. זה גם פרשנות מפוקפקת של רום. 9.5 (ראו ° nbe ואת סמנכ"ל מ"ג °), אבל כנראה שאנחנו להבין את הטקסט כפי דוקסולוג 'י כדי המשיח כמו אלוהים (BM מצגר, ב ב Lindars אס סמולי (עורכים), ישו ורוח בברית החדשה, 1973, עמ '95-112). באותה מידה משמעי הוא 2 Thess. 1.12 (ראה ° CI, BA °).
כשהגענו האיגרות פסטורלי מתחיל לדהות את המגוון העשיר של כותרים המאפיינת את האותיות הראשונות פאולין. לא בשימוש כבר בכלל בן האלוהים ישוע המשיח לא משמשים באופן עצמאי (למעט ב 1 טים. 5.11) אבל רק השילוב, בדרך כלל את הסדר ישו. עם זאת, כפי הכותרת לורד משמש באופן עצמאי בשילובים. בכמה מקרים אנחנו כנראה דוגמאות של הצהרות רשמיות של אמונה, מתבטא בסגנון מכובד המבוסס על החומר המסורתי (1 טים. 1.15, 2.5s, 6.13, 2 טים. 1.9s, 2.8, דופקים. 2.11-14, 3.6) . אין ספק, במקרים אלו ניתנת ישו הכותרת של אלוהים (טיטוס 2.13), ואת מניות הכותרת של גואל אלוהים (2 טים 1.10;. דופקים 1.4, 2.13;. 3.6).
IV. הכותרות של ישו בספרות Joanina
כותרות חואן שימוש דומים לאלה של הבשורות האחרות. האינטרס של הבשורה הזו מתמקדת בפעילויות של ישו האדם האנושי, ואת ישו עשה את הדרך בה הוא משמש רק כמה פעמים כאשר מטיף אמר את מלוא המשמעות של ישו ותחייתו מן פוסט (ג 'ון 1.17; 17.3 , את הקטע האחרון מבוטא מנקודת המבט של מי שיש לו "סיימו את העבודה" כמו אבא הורה לו.) למרות המונח משמש לעתים קרובות לכתובת vocative האדון ישוע, הוא משמש מעט בחלק לספר להתייחס אליו (רק יוחנן. 4.1, 6.23, 11.2) עד לאחר תחיית המתים, עובדה מבססת את מעמדה החדש של ישו. עם זאת, ניכר כי ישוע עצמו תיאר את עמדתו כמו "מאסטרו" ו "האדון" (Jn. 13.13s, 16, 15.15, 20), אשר יכול לתת פקודות לעבדים שלו, אך סבור תלמידיו כידידים כי העבדות.
אחד הנושאים המרכזיים חואן היא האם ישו הוא המשיח של תקוות של יהודים ושומרונים, מטרת הבשורה היא להעביר את האמונה שאכן זהו (ג 'ון 20.31). למרות השימוש המוגבל שלה בבשורות האחרות, ג 'ון מתוודה ישו כמשיח (ג' ון 1.41, 4.29, 11.27), אבל זה מעניין לציין כי המילה לא מופיעה על השפתיים של ישו עצמו. תיאורים אחרים של ישו ג 'ון, אשר למעשה סכום כישורים, כולל אחד (CF ג' ון 11.27, 12.13,. Mt. 11.3), הקדוש של אלוהים (ג 'ון 6.69, CF. מר 1.24), אל סלבדור ( יוחנן. 4.42), שה 'ון (אלוהים 1.29, 36), הנביא. (ג 'ון 6.14, 7.40), ואת מלך ישראל (Jn. 1.49, 12.13, 18.33-38, 19.3, 14-22). כמה כותרות אלו מופיעות גם בבשורות סינופטיות.
התכונה מינוי שישוע משתמש עבור עצמו, בן האדם, גם דמויות בהבלטה ג 'ון, אבל האלמנט החדש כאן הוא, כי הדגש הוא על המקור השמימי של בן האדם, בירידה שלו אל תוך העולם הזה, האדרת שלו הצלב ומשמעותו כמו הנותן חיים (ג 'ון 3.13, 5.27, 6.27, 53, 62, 12.23, 34, 13.31), אשר אינו בבשורות סינופטיות. אמנם זה מיותר להניח כי השפעות זרות תרמו השימוש בתואר זה ג 'ון, בשפה שונה מספיק מן הבשורות סינופטיות כדי מראים כי, למרות שג' ון אמר לבסוף מבוססת על תורתו של ישו בפועל, כדי במידה מסוימת יש שוכתב על ידי מטיף, או שכתב את המסמכים לסמוך על (אס סמולי, NTS 15, 1968-1969, עמ '278-301).
את התואר החשוב ביותר עבור ישו ג 'ון בהחלט הוא בן האלוהים. מצביע על הקשר ההדוק בין האב והבן היחיד שלו קיים (ג 'ון 3.16-18), מערכת יחסים של אהבה הדדית (ג' ון 3.35, 5.20), אשר באה לידי ביטוי על ידי האופן שבו הבן מציית האב (Jn. 5.19 ) והטיל את הפונקציות של שופט הנותן חיים (ג 'ון 5.17-30). היחסים של בן ייחודי של ישוע עם האב שנמצאים הבשורה הסינופטיים מתבטאת כאן בצורה ברורה (ג 'ון 11.41; 12.27s, 17.1). רעיונות באותו משודרים בעצם בכותרת * אייקונים (או מילה מילה) הכלול הפרולוג של הבשורה. מזוהה באופן כה הדוק עם אלוהים הלוגוס אין זה מפתיע כי ישו קיבל את התואר של האל, כפי שעולה בבירור וידוי של תומס ג 'ון. 20.28, קטע שבו את ישוע שקם לתחייה הופיע השליח יש להכיר האלוהות שלו, אלא גם סביר לתאר את ישו בתור "הבן היחיד אשר הוא אלוהים חיים איחוד הדוק עם אבא" (סמנכ"ל ° ) ב יוחנן. 1.18 (הטקסט, לעומת זאת, לא ברור).
לסיום, שימו לב כמה אלה עם "I Am" של ג 'ון החלים תיאורים כגון "טוב שפרד" לבין "אמת הגפן" ישו. לפעמים אתה רק צריך את המילים "אני" (ג 'ון 4.26; 6.20, 8.24, 28, 58, 13.19). מה שלומך המילים מהדהדות את ההצהרה של יהוה נמצא 43.10 ישעיהו, 48.12, ייתכן שנצטרך לראות אותם כסימן מוסווית של האלוהות של ישוע.
השימוש כותרים האיגרות של ג 'ון דומה הבשורה, אבל כמובן יש הבדל בין הדרך לתאר את ישו עלי אדמות את הבשורה ואת לורד עלה במכתב. זוהי עובדה מוזרה, אבל בהחלט אין שום חשיבות, כי 3 יוחנן. הוא הספר היחיד NT כי מעולם לא נקרא ישו. ב יוחנן 1. ישו הוא לעתים קרובות את הנושא של דוחות המבטאים את משמעותם כמו המשיח או הבן של אלוהים (1 יוחנן 2.22;. 4.15; 5.1, 5). למרות השאלה המוצגת כאן עשויה להיות פשוט כדי לקבוע אם אכן ישו היה המשיח של ציפייה היהודית, חוקרים בדרך כלל מסכימים כי השאלה היתה אם היה בגלגול נכון ובר קיימא של אלוהים ישו. בניגוד כנראה אלה ג 'ון נדחתה איחוד אמיתי ובר קיימא בין המשיח, או בנו של אלוהים, ישו ו (1 יוחנן. 4.2, 2 יוחנן. 7), וג' ון היה להתעקש כי ישו היה באמת באים משני מים הדם, E. ד בבית הטבילה שלו מותו. לכן, השימוש בתואר מלא "את בנו ישוע המשיח" (1 יוחנן 1.3, 3.23;. 5.20) כדי לציין את האובייקט של האמונה הנוצרית. רק בנו של אלוהים יכול להיות המושיע של העולם (1 יוחנן. 4.14). המילה אלוהים אינו האיגרות של ג 'ון.
בהתגלות ישו הפך לכוכב כפי ייעודו, כמו העברים. הכותרת ישו התיאור השלם ביותר משמשת רק כהקדמה חגיגית לספר (Rev 1.1s, 5), אבל יש ארבעה אזכורים (או) ישו או המשיח שלו (הכומר 20.4, 6, 11.15, 12.10) מראה כי המחשבה של המשיח כסוכן של אלוהים בהקמת הממשלה שלהם היה חי מאוד ג 'ון. אנו רואים את הרעיון הזה אז איך להשתמש כותרים האלוהי של המלך והאדון גם לאלוהים ישו (כומר 15.3, 17.14, 19.16). אבל ללא ספק את התואר הבולט ביותר של ישו בהתגלות הוא * למב, המשמש כאן 28 פעמים, והיא אינה מופיעה שוב במקום אחר (גר הקול משמש יוחנן 1.29, 36;... מעשי 8.32 , 1 פ 1.19 שונה.) למב משלב את התכונות הפרדוקסלית של להיהרג או שחוט (הכומר 5.6), ו באותו זמן כמו האדון ראוי הפולחן (הכומר 5.8). פתחי האוורור שלו הכעס נגד הרוע (התגלות 6.16) ומוביל את האנשים של אלוהים בקרב (הכומר 17.14), ובכל זאת, זה בדם שלך כי מעשים כקורבן על חטא (התגלות 7.14), ו היא מנצחת דרך אנשים המעונה שלה (הכומר 12.11).
V. הכותרות של ישו בשאר בברית החדשה
שאר הספרים של NT, העברים הוא אולי הבולט ביותר בשימוש של כותרים. אז, חזרה להשתמש פשוט להפנות ישו סבל והשפלה ומוות, ובכל זאת הוא היה מרומם על ידי אלוהים (מעשי השליחים 2.9, 13.12). נקרא גם פשוט האדון (Heb. 2.3; 7.14) או המשיח (מעשי השליחים 3.6, 14, וכו '). אבל אף על פי המחבר בוודאי יודע כי המשיח פירושו "משיח" (מעשי השליחים 1.9), להשתמש בו יותר כמו שם, כי צריך להיות מוסברת על ידי ניירות ערך אחרים. מתאר את ישו בתור חלוץ (° nbe) הישועה ואמונה (Heb. 2.10, 12.2), באמצעות ביטוי שאולי היה שימוש רחב ככותרת Christological (מעשי 3.15; 5.31). אבל מעל כל הדברים נחשב ישו בתור הכוהן הגדול, מציגים את עבודותיהם במונחים המתאימים לתפקיד, שנלקחו החוק בברית הישנה במערכת ההקרבה. אם המונח הזה הוא יותר תיאור מאשר הכותרת של ישו, הבן הוא מונח התואר המשמעותי כי הוא מבוסס. רק לאחר הקימה את זהותו של ישו בנו של אלוהים, נעלה מעל המלאכים משה, התמורה הסופר כדי להראות עד כמה היא כי עמדה זו מתאים לו להיות כומר מתווך גבוהה בין אלוהים לבין גברים. המחבר עושה שימוש זהיר של PS 2.7 (Heb. 1.5, 5.5) ו 110.4 להגדיר את המיקום של ישו, מדגיש את גודל דוחים את הגאולה מושגת על ידי כך מרוממת מושיע (מעשי השליחים 6.6; 10.29).
ראוי לציין, כי באוקטובר. מתייחס רק פעמיים ישו (ג 'יימס 1.1, 2.1), אבל כשהוא מדבר על בואו של האל (ג' יימס 5.7s) ללא ספק הוא חושב על ישו.
ב 1 פ חוסר השימוש של ישו כשם עצמאית, המחבר מעדיף להשתמש ישו. האדון ישוע המשיח בשימוש פעם אחת (1 פט 1.3) במשפט המסורתי. אבל לעתים קרובות מתייחס המשיח, וזה מעניין לציין כי עושה את זה בעיקר בהקשר של סבל ומוות (1 פט 1.11, 19, 2.21; 3.18, וכו '), כי ראינו מאפיין מתאריך שימוש מוקדם של הכותרת. הוא גם מדבר להתוודות המשיח בתור האדון (1 פט 3.15;. CF 2.13), אשר שוב מזכיר לנו את השימוש המקורי.
2. פדרו מתאפיין בשימוש של ישו. נתראה שם לעתים קרובות גם את הכותרת של המושיע (2 חיות מחמד 1.1, 11, 2.20, 3.2, 18), ו 2 פ 1.1 מתאר את ישו בתור "אלוהינו ומושיענו ישוע המשיח." יהודה איש קריות בדרך כלל עושה שימוש דומה. שני המחברים להעסיק את despoteμs באופן יוצא דופן, "לורד" לישו (2 חיות מחמד 2.1;. Jud 4), אולי בגלל המחשבה הבסיסית היא הגאולה של עבדים, המונח לא היה פופולרי משום שהוא הציע עריצות שרירותית.
השישי. מסקנה
תורתו החדשה על גופו של ישו אינם מוגבלים הכותרות התווה במהירות. צריך לשקול מה הוא אמר על אופי הפעילות של ישוע במהלך משרד הארציים שלו ב שלהם שמימיים חשובים באותה מידה הם סוגים של הצהרות בצורה של עבודות דת הספרותי שנוצר לבטא את משמעותו. עם זאת, אלו כותרות סיכום הרבה ללמד את הברית החדשה. המחקר יאפשר לנו לראות כיצד היא בצורת החשיבה של התלמידים כתוצאה של המגע הראשון שלהם עם ישו בחייו, חשב כי היה קבוע מאוחר בהחלטיות על ידי החוויה שהם היו בו כמו עלה אלוהים, ופיתח סוף סוף את הקורס של פעילויות אוונגליסטי שלו ההוראה שלו, הן היהודית ההלניסטית. כותרות אומרים את זה בדרכים שונות את הערך העליון של ישו בנו של אלוהים, התפקיד חיסכון שלו כמשיח ומושיע, כבוד מעמדו לורד.
Alemán
Titel von Jesus Christus
In der Apostelgeschichte. 3.20s vertreten Jesus als derjenige, der konzipiert wurde, um als den Christus am Ende der Zeit erscheinen. Auf dieser Grundlage Staaten (vor allem F. Hahn) die Christologie der frühen Kirche war es, die Zukunft Kommen Jesu Namen, und dass die verschiedenen Titel der Sohn des Menschen, Christus und Herr wurden ursprünglich benutzt, um die Funktion angeben wäre es in der Endzeit, und erst später (aber innerhalb dieser Frist vorliterarischen) bekam zu verstehen, dass Sie Christus und Gott am Ende war es Christus und Herrn durch seine Auferstehung und Erhöhung, wie (die die Auferstehung und Erhöhung bestätigte eine Position, die es Ihnen wurde). Diese Theorie fehlt Verifikation. Apostelgeschichte. 3.20s kann nur bedeuten, dass er zum Priester geweiht worden war, als den Christus am Ende der Zeit zurückkehren wird. Jesus ist der Messias für eine künftige Rolle ernannt, aber es ist der Messias. Kein Zweifel, es war nur wegen der Auferstehung, und was sie über die Person Jesu gemeint, konnte die frühe Kirche zuversichtlich, dass zukünftige Zeit seiner Parusie als der Sohn des Menschen. Folglich war es der Tod und die Auferstehung, dass die Bedeutung Christi, die christliche Botschaft, wie die Sicht des Paulus bestimmt wurde ausschließlich ausgerichtet "gekreuzigten Christus" (1 Kor 1,23, 2,5).
Die anderen Titel auf Apostelgeschichte. 2.36 sieht Herrn. Durch die Auferstehung Gott hatte bewiesen, dass Jesus tatsächlich der Herr, und so die frühe Kirche war, die Worte aus Psalm 110,1 aufgebracht: "Der Herr sprach zu meinem Herrn: Setze dich zu meiner Rechten, bis ich deine Feinde als Schemel machen Ihre Füße "(Apg 2.34s). Jesus selbst hatte bereits diesen Text verwendet, wenn er lehrte, dass der Messias war der Herr von David (Mark 12.36), sowie seine Reaktion auf die hohen Priester während das Gericht (Mk 14,62). Nun, wenn Jesus Gott war, war die logische Konsequenz, dass die frühe Kirche hat die Aufgabe, die Menschen erkennen ihre Position. Die Neubekehrten wurden Mitglieder der Kirche, Jesus als Herrn anerkennen: "... wenn du mit deinem Mund bekennst Jesus ist der Herr und in deinem Herzen glaubst, dass Gott ihn von den Toten auferweckt, so wirst du gerettet werden" (Röm 10,9; vgl. 1 Kor 12,3). Wir sehen die Bedeutung dieses Geständnis in Phil. 2.11, Passage, in der der Höhepunkt von Gottes Absicht, dass die ganze Schöpfung zu Jesus Christus als Herrn anerkennen. Es kann eine kontroverse beachten werden in dieser Aussage, da sie Jesus mit anderen "Kollegen" von ihren jeweiligen Anhängern in der hellenistischen Welt anerkannt Kontraste. By the way, dass Juden erkennt nur einen einzigen Gott und Herrn, aber die heidnische Anbetung "viele Götter und viele Herren", während die Christen inzwischen anerkannt "... nur einen Gott, den Vater ... und einen Herrn Jesus Christus" (1 Kor 8,6). Römischen Untertanen auch der Kaiser als Herr gepriesen (dominus), und den nachfolgenden Kaisern verlangte eine absolute Loyalität jedes Mal, dies zu schweren Gewissenskonflikte für die Christen in späteren Zeiten geführt.
Ein wichtiges Element zur Kontrolle der frühen christlichen Gebrauch des Titels für Jesus ist die Erhaltung Arm des Satzes. in 1 Kor 16.22: ". Maranatha" * Dies ist eine Kombination aus zwei Wörtern und bedeutet "Unser Herr, komm", oder "unser Herr kommen / kommen muss." Die Experten nicht einig, ob als diese war ursprünglich ein Gebet für geschah es das zweite Kommen Jesu als den Herrn (vgl. Offb 22.20) oder ein Versprechen in dem Sinne, dass sein Kommen zur Hand war (vgl. Phil. 4.5). Die Tatsache, dass er den Ausdruck in den Arm erhalten. grecoparlante zeigt eine Kirche, die ursprünglich in einer Kirche, Aramäisch sprach, wurde e. d. dass die am ehesten in den frühen Tagen der Kirche in Palästina entstanden sein. Elemente kürzlich entdeckten in Qumran haben dazu beigetragen, bestätigen die Möglichkeit, dass die oben stattgefunden hat, tatsächlich in einem Raum aramäisch (JA Fitzmyer, NTS 20, 1973/74, S. 386-391).
Der letzte Ausdruck zu betrachten in diesem Abschnitt ist der Sohn Gottes zu sein. Es ist sehr wahrscheinlich, dass es in eine besondere Beziehung mit der Predigt des Paulus anerkannt ist, ist es bezeichnend, dass Acts. 9,20 bezieht sich der Titel mit seiner Predigt, und das erscheint nur einmal an anderer Stelle in der Apostelgeschichte, nämlich in einem Zitat aus Psalm 2,7 in Paul's Predigt in Antiochia in Pisidien (Apg 13,33). Hier gilt Paul das Versprechen "Du bist mein Sohn, heute habe ich die Auferstehung, die als Beginn des neuen Lebens Jesu betrachtet wird gezeugt haben. Allerdings ist der Gedanke, dass Jesus der Sohn Gottes wurde von den Toten auferweckt worden, sondern weil es seinem Sohn, hob ihn Gott von den Toten (vgl. Weisheit 2,18). Derselbe Gedanke kehrt in Ro. 1,3 s, die im Allgemeinen als vorpaulinischen Formel gilt. Hier steht, dass Jesus der Sohn Gottes in Kraft durch seine Auferstehung von den Toten erklärt. In 1 Thess. 1,9 s wieder bezieht seine Sohnschaft mit der Auferstehung, die die Grundlage für die Hoffnung auf seine Wiederkunft ist.
Es scheint, dass zwei Elemente, um den Titel "Sohn" sind in dieser frühen Zeit verbunden. Eines ist das Konzept der Präexistenz des Sohnes, sprechen eine Reihe von Texten von Gott sandte seinen Sohn (Joh 3,17; Ro 8.3;... Gal 4.4s, 4.9s 1 Joh, 14), und deutlich davon ausgehen, dass die Sohn auf die Erde kam aus dem Schoß des Vaters. Dieser Gedankengang ist sehr explizit, ohne dass es zu dem Begriff "Son" Einsatz in der Vor-Pauline Hymnus Phil ausgedrückt. 2,6-11 (R. P. Martin, Carmen Christi, 1967). Hier haben wir Jesus gegenwärtig als eine göttliche Gestalt, es ist das Bild von Gott ist und Gott gleich, der seine himmlische Existenz für eine humane und Erde in Demut geändert. Obwohl die Hymne spricht von "entleert" verändert, so dass der Weg Gottes für einen Sklaven, zeigt die Tatsache, dass Paul Jesus als den Sohn Gottes betrachtet in seinem Leben und Tod, interpretiert die Hymne sagen, er verließ seine göttliche Natur verkörpern. Vielmehr "entleert sich in Form von einem Diener ... und dies zwangsläufig die seiner Herrlichkeit Eclipse als das göttliche Ebenbild, so dass es im menschlichen Fleisch kommen konnte, als das Bild Gottes in Menschengestalt" (RP Martin, S. 194).
Das andere Element im Zusammenhang mit dem Titel des Sohnes ist, dass Gott ihm zu leiden und zu sterben gab (Röm 4,25, 8.32 Gal. 2,20, vgl.. Joh. 3,16). Es kann eine Beziehung hier mit dem Alten Testament Beispiel Abrahams, der bereit zu geben, seinen Sohn Isaak war, seinen Glauben und Gehorsam beweisen (Gen. 22.12, 16). Gott nicht verschont seinen einzigen Sohn, sondern gab sie frei, um uns von aller Sünde reinigen. Die Größe offenbart das göttliche Opfer noch mit der Verwendung des Titels "Sohn".
Nicht mit Sicherheit zu welchem Zeitpunkt begann er das Denken der Kirche christologische Tradition der jungfräulichen Geburt Jesu Einfluss zu etablieren. Was beide Geschichten von der Geburt anzugeben ist, dass die Umstände der Geburt Jesu Schweigen geblieben (vgl. Mt 1,19;. Lc 2,19, 51), und nur wenige Hinweise darauf haben wir diese Tradition hat die Kirche beeinflusst, bevor er Ausdruck geben den Evangelien. In beiden Geschichten präsentiert Jesus als den Sohn Gottes (Mt 2,15; Lc 1,32, 35.), Dessen Geburt der Maria, war durch den Einfluss des Heiligen Geistes ist sein Zustand als Sohn Gottes, daß Sie für qualifizieren Rolle und die Arbeit des Messias (Lk 1.32s). Außerdem ist, wie Gottes Sohn kann Emmanuel, Gott mit uns bestellt sein ", bedeutet seine Anwesenheit auf der Erde der Gegenwart Gottes selber. Keine der Geschichten befasst sich mit der Frage nach dem Verhältnis zwischen der Empfängnis Jesu durch den Geist, und die Identität mit der präexistente Sohn Gottes, sondern lediglich zum Ausdruck bringen, in welcher Weise der Sohn der Maria als der Sohn Gottes geboren wurde .
III. Verwenden Pauline christologischen Titel
Im vorigen Abschnitt sahen wir, dass bereits geschrieben worden, bevor die Briefe des Paulus die wesentlichen Schritte bei der Bildung der christologischen Vokabular der Kirche übernommen hatte. Paul nutzt vorhandene Vokabular und nimmt an, dass seine christlichen Leser im Allgemeinen vertraut sind die verwendete Terminologie. Folglich kann wenig über die Verwendung von Zertifikaten, die Unterscheidungskraft des Paulus ist gesagt werden. Dies kann durchaus sein, dass er eng mit der Bildung der Theologie der frühen Kirche verbunden, und hatte bereits ihren eigenen Beitrag zu der Reihe von Begriffen, die Sie zu christologische Denken vor dem Schreiben seiner Briefe gemacht. Daher im bewussten Gegensatz zu der Ansicht von R. angenommen Bultmann (Theologie des Neuen Testaments, 1, 1952, CH (S). 3), L. Goppelt richtig weigert zu diskutieren "das Kerygma der hellenistischen Gemeinde als Paul," weil es führt nur zu "nicht-historischen Abstraktionen", unter gleichzeitiger Anerkennung, dass es viele Strömungen des Denkens in der frühen Kirche, zieht er die Theologie des Paulus diskutieren Im Licht der Traditionen die Sie erhalten haben und die Situationen, die entfaltet (Theologie des Neuen Testaments, 2, 1976, S. 360.).
Zwei Titel, die wir voraussichtlich in den Briefen des Paulus finden konnten, haben sich auffällig abwesend oder nur selten zu finden. Diener Paul nie beschäftigt über Jesus, und verwendet den Titel nur Probleme, wenn es um traditionelle Materialien. Allerdings hält er sich und seine Gefährten als Sklaven Gottes (doulos) und einmal können wir von Jesus als Minister (diakonos, Ro 15.8.. Cf · VM) sprechen für die Beschneidung (dh die Juden) . Er glaubt auch, dass die Rolle der Diener in der missionarischen Zeugnis der Kirche erfüllt ist (Röm 10,16;. 15.21 vgl. Apg 13,47)..
Paul selten verwendet den Namen Jesus allein (ca. 16 mal), aber es ist sicherlich häufig in Kombinationen. Die Hälfte von ihnen erscheinen in 2 Kor 2,10-14 und 1 Thess. 4.14, Passagen, in denen Paul überlegt, wie die wiederholten Tod und Auferstehung Jesu im Leben der Gläubigen. Ansonsten hauptsächlich verwendet den Namen "Jesus" bei der Analyse der anderen Titel, die Proklamation in Bezug auf die Person, die Bohrung (1 Kor 12,3; vgl. 2 Kor 11,4;. Phil 2,10.).
Für Paulus ist Christus der primären Bezeichnung für Jesus. Seine Botschaft war das "Evangelium von Christus" (zB Gal. 1,7), und eine Studie über Fälle, in denen es scheint, "Christus" bietet eine Thumbnail-paulinischen Theologie (siehe die ausgezeichnete Behandlung von W. Grundmann, ThWb 9, S. 543-551). Wendet die traditionelle Verwendung des Titels besonders im Hinblick auf den Tod und die Auferstehung Jesu, sondern auch auf viele andere Weisen verwendet. Pauline deutlich Element erscheint in der Verwendung der Formulierung "in Christus", die als der entscheidende Faktor, der das Leben der Gläubigen bestimmt beschrieben ist (JKS Reid, Unser Leben in Christus, 1963, CH (S). 1) . Dies bedeutet, dass der Satz nicht auf eine mystische Vereinigung beziehen mit einer himmlischen Gestalt, sondern vielmehr auf die historischen Fakten der Kreuzigung und Auferstehung, die Bedingung unserer Existenz. Deshalb ist es gerechtfertigt ist, "in Christus" (Gal 2,17), jeder Christ ist "ein Mann in Christus" (2 Kor 12,2), und die Kirchen sind "in Christus" (Gal 1,22, Gr. ) christlichen Zeugnisses erfolgt "in Christus" (1 Kor 4,15;. Phil 1,13, gr, 2 Kor 2,17).. Zu allen Zeiten des christlichen Lebens wird durch die neue Situation, dass die Tatsache des Christus produziert bestimmt.
Paul häufig nutzt die Kombination "Jesus Christus" als den Titel. Manchmal werden die Komponenten in umgekehrter Reihenfolge: "Jesus Christus", hat aber keine befriedigende Erklärung für die Änderung der Reihenfolge der Wörter gefunden, so kann aus grammatikalischen Gründen diese Variante beigetragen haben, obwohl es wurde vorgeschlagen, dass, wenn die ersten Laden eine oder die andere, wollte Paul auf den menschlichen Jesus Christus oder Himmel und bereits bestehende zu betonen. Jedenfalls scheint es, dass es keinen Unterschied in der Verwendung der Titelverbindung und "Christus" allein, außer dass es das Gefühl, dass die Titelverbindung nachdrücklicher und majestätisch war.
Einsatz von Herrn Paul ist im Wesentlichen die gleiche wie die vorpaulinischen Kirche. Es besteht keine Notwendigkeit, hier die Einleitung des in besonderer Weise um den Einfluss der heidnischen Religionen erklären die Besonderheiten der paulinischen Gebrauch. Zunehmend hat sich gezeigt, dass diese Arbeit zusammen mit der Behauptung, dass viel der paulinischen Theologie aus dem Transfer von Ideen ursprünglich heidnischen zum Christentum abgeleitet wurde, ist unnötig und unhaltbar (O. Cullmann, Op. Cit., Ch. (s). 7). By the way, dass die Christen Jesus hatte erkannt, wie der Herr hatte zu definieren genauer, was sie unter diesem Titel gemeint im Gegensatz zu den heidnischen Verehrung anderer Meister (1 Kor 8,6), aber das ist nicht dasselbe wie zu sagen, dass Christian Einsatz wurde aus dem heidnischen abgeleitet.
Da das Bekenntnis zu Jesus als Herrn wurde die Marke von einem Christen, und aus der Zeit, dass Christen keine andere Herr hatte, war es für Paul, einfach von "Herr" zu sprechen, wenn er auf Jesus beziehen wollte natürlich. Es stimmt, dass mit dem gleichen Titel in Bezug auf Gott, den Vater verwendet wurde, und dass dies möglicherweise einige Unklarheit über die betreffende Person, E. führen d. Gott oder Jesus (das ist, was passiert in der Apostelgeschichte. Hauptsächlich, JC O'Neill, SJT 8, 1955, S. 155-174), im allgemeinen jedoch Paul "Herr" für Gott verwendet Termine fast ausschließlich auf AT so dass es wenig Gefahr von Verwechslungen auftreten.
Wenn der Titel "Christus" die Konnotation von "Salvador" erworben hatte, drückt den "Herrn" im Wesentlichen die hohe Stellung von Jesus und seine Herrschaft über das Universum und vor allem Gläubige, die seine Herrschaft zu akzeptieren. Es ist gut verwendet vor allem wenn es die Verantwortung der Christen für Jesus zu gehorchen bringt (zB Ro. 12.11, 1 OR 4.4s). Aber Paulus auch ziemlich oft auf den irdischen Jesus (1 Kor 9,5), insbesondere mit Bezug auf, was später als "das Abendmahl" bekannt (1 Kor 10,21; 11.23 26s), und auch wenn Sie zu den Anweisungen des irdischen Jesus gegeben (1 Kor 7.10, 25; 9,14; etc.). Nicht überraschend hat sich die Formel "in Christus" geändert durch "im Herrn", wenn es im Rahmen der Ermahnungen und Befehle auftritt (Eph 6,1; Phil 4,2, Col. 4,17, etc..). Allerdings ist die Verwendung der beiden Titel ganz flüssig, und manchmal Paulus verwendet eine von ihnen an Orten, wo wir hofften, die andere Verwendung hatte.
Die Titel sind die Titelverbindungen des Herrn sind recht häufig bei Paulus, und offensichtlich ist es nicht, die Person so bezeichneten erheben. Die frühe christliche Bekenntnis "Jesus / Jesus ist der Herr" ist die Basis für "den Herrn Jesus / Jesus Christus" (2 Kor 4,5), und Paul spricht oft von unserem Herrn und so die Notwendigkeit einer persönlichen Beziehung mit Jesus, und Pflege und Sorge Jesu für sein Volk. Wir finden diese Formel in den einleitenden Begrüßungen in den Briefen des Paulus, die auf "Gott, unserem Vater und dem Herrn Jesus Christus", erzählt die gemeinsame Quelle der geistlichen Segen. W. Grundmann (ThWb 9, S. 554) schlug vor, dass hinter dieser Formel ist der Satz "Gott der Herr" (° vp "Gott der Herr") von AT, die christlichen Gottesdienst "Gott Vater" und die Phrase koordiniert wurde "Herr Jesus Christus", um anzuzeigen, dass die Person, die Jesus als dein Herr hat auch Gott als Vater. Richtigkeit oder Unrichtigkeit dieser Erklärung ist es bekannt, zwei Tatsachen. Einer ist, dass hier ist der Vater und Jesus zum Nennwert in einer ganz natürlichen gestellt und in einer Weise, dass die Gleichstellung von Position zeigt, durch die Art, wie sie immer sorgfältig die Unterordnung Jesu zum Vater (1 Kor 15,28, Phil beibehalten. 2.11 ), aber niemals ein anderes menschliches Wesen mit dem Vater in dieser Weise. Die zweite Tatsache ist, dass das Alte Testament Verwendung von "Lord" als Titel für Gott zweifellos Einfluss auf die christliche Nutzung. Dies ist in Phil klar. 2.10s, die die Sprache des Jesaja 45,22-25 erlässt und anzuwenden, was Jesus über Gott sagte, es. Auch in Rom. 10.9, 13 aufgebracht, um ein Zitat aus Jl 2,32 auf die Anrufung des Namens Jesu, des Herrn (Jahwe ed.) Auf keinen Fall einzigartig Paul diesen Einsatz (vgl. Joh 12,38, Hebr 1,10,... 1 S. 3.14s, Jud 24s, Rev. 17,14, 19.16). Wann endlich Paulus an die findet "Tag des Herrn", kein Zweifel, findet hier und nicht auf Jahwe, sondern Jesus (1 Kor 1,8; 2 Kor 1,14).
Wenn wir in der Statistik geführt werden konnte, scheint es, dass der Sohn Gottes (erscheint 15-mal) viel weniger wichtig war für Paulus, dass Gott, der mindestens zehnmal häufiger in seinen Schriften ist. Wie jedoch gezeigt, M. Hengel (. Der Sohn Gottes, 1976, CH (S) 3), verwendet Paul diesen Titel für Jesus, wenn er den Inhalt seines Evangeliums zusammengefasst (Röm 1,3-4, 9; Gal 1.15s), und neigen dazu, für Aussagen reserviert werden wichtig. Wir haben, besonders wenn die Frage der Beziehung zwischen Gott und Jesus seine Gedanken nimmt und, wie oben erwähnt, beim Umgang mit traditionellen Aussagen waren, dass sandte Gott seinen Sohn gab, bevor die Welt und an für uns starb. Besonders betont die Tatsache, dass es durch den Sohn der Arbeit, die wir als Kinder Gottes angenommen werden kann (Röm 8,29;. Gal 4,4-6).
In diesem Zusammenhang Paul nutzt mehrere zusätzliche Ausdrücke. Beschreibt Jesus als den * Bild des unsichtbaren Gottes (Kol 1,15;. Vgl. 2 Kor 4,4), ist der Erstgeborene der ganzen Schöpfung (Röm 8,29; Kol 1,15-18), und (Sohn) Geliebte Gottes (Eph 1,6). Allerdings sollten diese Begriffe eher als Beschreibungen von Jesus als Titel angesehen werden. Das gleiche gilt für andere Wörter oder Ausdrücke, die verschiedenen Funktionen von Jesus, beschreiben S. zB. * Kopf (Eph 1,22), und auch Salvador (Eph 5,23, Phil. 3,20).
Es ist fraglich, dass Paulus wurde angewandt, um den Titel der Gott Jesu. Es ist auch fraglich Auslegung von Rom. 9,5 (siehe ° NBE und ° vp mg), aber wahrscheinlich sind wir auf den Text als Doxologie auf Christus als Gott (BM Metzger, in B. Lindars und SS Smalley (Hrsg.), Christus und Geist im Neuen Testament, 1973 zu verstehen, S. 95-112.) Ebenso unklar ist 2 Thess. 1,12 (siehe ° CI, ° ba).
Wenn wir die Pastoralbriefe bekam beginnt, die reiche Vielfalt von Titeln, die Anfang der paulinischen Briefe charakterisiert verblassen. Überhaupt nicht mehr Gottes Sohn Jesus Christus und verwendet werden, nicht unabhängig voneinander verwendet (außer in 1 Tim. 5,11), sondern nur in Kombination, in der Regel in der Reihenfolge Christus Jesus. Allerdings, wie der Titel Herr ist unabhängig und in Kombinationen eingesetzt. In mehreren Fällen sind wir wahrscheinlich auf Beispiele von offiziellen Erklärungen für den Glauben, in würdevollen Stil und bezogen auf traditionelles Material (1 Tim. 1,15, 2,5 s, 6.13, 2 Tim. 1,9 s, 2,8, Tit. 2,11-14, 3,6) . Zweifellos ist in diesen Fällen zu Jesus den Titel des Gottes (Titus 2,13), und teilt sich den Titel der Heiland Gott gegeben (2 Tim 1,10,. Tit 1,4, 2,13;. 3.6).
IV. Die Titel von Jesus in der Literatur Joanina
Juan Titel verwendet werden, ähnlich denen der anderen Evangelien. Das Interesse dieses Evangeliums konzentriert sich auf die Aktivitäten des Menschen Jesus, und Jesus, wie es ist nur ein paar Mal, wenn der Evangelist sagte verwendet die volle Bedeutung des Jesus von einer post-Auferstehung (Johannes 1,17; 17,3 , letztere Passage aus der Sicht von jemandem, der hat, ist ausgesprochen "vollendete das Werk" wie der Vater ihn angewiesen.) Obwohl der Begriff häufig verwendet, um Vokativ Herrn Jesus-Adresse, ist es wenig in der erzählen Teil benutzt, um es (nur in Joh. 4.1, 6.23, 11,2), bis nach der Auferstehung beziehen, eine Tatsache, dass die neue Position festgelegt Jesu. Es ist jedoch bezeichnend, dass Jesus selbst hat seine Position als "Maestro" und "Herr" (Joh 13.13s, 16, 15.15, 20), die Aufträge an seine Sklaven geben kann beschrieben, aber der Auffassung, seine Jünger als Freunde dass die Sklaverei.
Eines der wichtigsten Themen in Juan ist, ob Jesus der Messias ist von den Hoffnungen der Juden und Samaritern, ist der Zweck des Evangeliums zu dem Glauben, dass dies tatsächlich (Johannes 20.31) zu vermitteln. Trotz seiner begrenzten Einsatz in den anderen Evangelien, gesteht Johannes Jesus als den Messias (Johannes 1,41, 4,29; 11,27), aber es ist interessant festzustellen, dass das Wort nie erscheint auf den Lippen Jesu. Andere Beschreibungen von Jesus in Johannes, die praktisch in Höhe von Qualifikationen, einschließlich des (Johannes 11,27, 12.13, vgl. Mt. 11,3), der Heilige Gottes (Johannes 6,69, vgl. Mr. 1,24), El Salvador ( Joh. 4,42), das Lamm Gottes (Johannes 1,29, 36), der Prophet. (Johannes 6.14, 7,40), und der König von Israel (Joh. 1,49, 12.13, 18,33-38, 19,3, 14-22). Einige dieser Titel erscheinen auch in den synoptischen Evangelien.
Die Ernennung Feature, das Jesus für sich selbst verwendet, der Sohn des Menschen, auch ein wesentliches Element in John, aber das neue Element ist hierbei, dass der Schwerpunkt auf die himmlische Herkunft der Sohn des Menschen, in seinem Abstieg ist in dieser Welt, seine Verherrlichung Kreuz und seine Bedeutung als den Geber des Lebens (Joh 3,13, 5,27; 6.27, 53, 62, 12.23, 34, 13.31), die nicht in den synoptischen Evangelien. Während es nicht notwendig, anzunehmen, dass ausländische Einflüsse auf die Verwendung dieses Titels in John beigetragen wird, wird die Sprache hinreichend von den synoptischen Evangelien zu behaupten, dass, obwohl John sagte schließlich auf den tatsächlichen Lehren Jesu beruht, zu gewissem Maße durch den Evangelisten umgeschrieben worden, oder wer schrieb die Dokumente auf (SS Smalley, NTS 15, 1968/69, S. 278-301) geltend gemacht.
Die wichtigsten Titel für Jesus in Johannes ist sicherlich der Sohn Gottes. Zeigt die enge Beziehung zwischen dem Vater und seinen einzigen Sohn und bestehende (Johannes 3,16-18), Beziehung der gegenseitigen Liebe (Johannes 3,35, 5,20), die durch die Art, wie der Sohn gehorcht dem Vater (Joh 5,19 ausgedrückt wird ) und übertrug die Aufgaben des Richters und Lebensspender (Johannes 5,17-30). Die einzigartige kindliche Beziehung zwischen Jesus und der Vater, der in den synoptischen Evangelien sind hier als deutlich zum Ausdruck gebracht (Joh. 11,41; 12.27s, 17,1). Die gleichen Ideen sind im Wesentlichen im Titel übertragen * Logos (Wort-oder Word) im Prolog des Evangeliums enthalten. So eng mit Gott, dem Logos identifiziert ist nicht verwunderlich, dass Jesus den Titel des Gottes empfangen, wie dies deutlich in der Beichte von Thomas John gesehen. 20,28, hat eine Passage, in der der auferstandene Jesus den Apostel erschien seine Göttlichkeit zu erkennen, sondern auch wahrscheinlich, Jesus als "den einzigen Sohn hingab, wer Gott ist und leben in enger Gemeinschaft mit dem Vater" (° vp beschreiben ) in Joh. 1,18 (der Text ist jedoch unklar).
Schließlich ist zu beachten, dass eine Reihe von Menschen mit "I Am" in John, dass Bezeichnungen wie "Guten Hirten" und dem "wahren Weinstock" Jesus zutreffen. Manchmal muss man nur die Worte "Ich bin" (Joh 4,26; 6.20, 8,24, 28, 58, 13.19). Wie geht es Ihnen also die Echo-Anweisung Jahwes gefunden in Jesaja 43,10, 48,12, benötigen wir, um sie als eine verschleierte Angabe der Gottheit von Jesus zu sehen.
Die Verwendung von Titeln in den Briefen des Johannes ist vergleichbar mit dem Evangelium, aber natürlich gibt es einen Unterschied zwischen der Art der Beschreibung des irdischen Jesus im Evangelium und den auferstandenen Herrn in einem Brief. Es ist eine merkwürdige Tatsache, aber sicherlich nicht von Bedeutung, dass 3 Joh. ist das einzige Buch, das niemals NT Jesus benannt ist. In 1 Joh. Jesus ist oft Gegenstand von Aussagen, die ihre Bedeutung als Christus oder Sohn Gottes ausdrücken (1 Joh 2,22;. 4,15; 5,1, 5). Obwohl die Frage hier vorgestellten einfach sein kann, um festzustellen, ob tatsächlich Jesus der Messias war der jüdischen Erwartung, Wissenschaftler einig, dass die Frage war, ob es hatte einen wahren und dauerhaften Menschwerdung Gottes in Jesus gewesen. Offenbar diejenigen, John Gegensatz war eine echte und dauerhafte Verbindung zwischen dem Messias verweigert oder Sohn Gottes, und Jesus (1 Joh. 4.2, 2 Joh. 7), und John hatte, darauf zu bestehen, dass Jesus wirklich in beiden kommen Blut Wasser, e. d. bei seiner Taufe und seinem Tod. Verwenden Sie daher den vollständigen Titel "seinen Sohn Jesus Christus" (1 Joh 1,3, 3,23,. 5,20), um das Objekt des christlichen Glaubens zeigen. Nur der Sohn Gottes kann der Retter der Welt zu sein (1 Joh. 4,14). Das Wort Gott ist nicht in den Briefen des Johannes.
In der Offenbarung Jesu Zahlen prominent als Bezeichnung, wie in Hebräer. Der Titel Jesus am vollständige Beschreibung nur als feierliche Einleitung des Buches (vgl. Offb 1,1 s, 5) verwendet wird, aber es gibt vier Verweise auf (oder von) Christus oder seines Christus (Offb 20,4, 6, 11.15; 12.10) zeigt, dass der Gedanke an den Messias als Gottes Vertreter bei der Festlegung ihrer Regierung sehr lebendig in John war. Wir sehen diese Idee dann, wie die göttliche Titel der König und Herr beide zu Gott und zu Jesus (Offb 15,3, 17,14, 19.16) zu verwenden. Aber zweifellos das markanteste Titel für Jesus in der Offenbarung ist das Lamm *, die 28 Mal verwendet wird, hier, und es nicht an anderer Stelle wieder auftauchen (Sprechrolle gr in Joh Gebrauchte 1,29, 36;... Apg 8,32 , 1 S. 1.19 anders.) Das Lamm vereint die paradoxe Eigenschaften getötet oder geschlachtet (Rev. 5.6), und zur gleichen Zeit wie der Herr der Anbetung würdig (Rev. 5.8). Vents seinen Zorn gegen das Böse (Offenbarung 6,16) und führt das Volk Gottes in der Schlacht (Rev. 17.14), und doch ist es Ihr Blut, das wirkt wie ein Opfer für die Sünde (Offenbarung 7,14), und sie ist durch ihre Märtyrer Menschen (Offb 12.11) siegreich.
V. Die Titel von Jesus in den Rest des Neuen Testaments
Von den anderen Bücher des NT ist Hebräer möglicherweise ganz besondere bei der Verwendung von Titeln. Also, zurück zu den einfachen Gebrauch zu Jesus finden gelitten Demütigung und Tod, und doch war er von Gott erhöht (Apg 2,9, 13,12). Auch als einfach den Herrn (Hebr 2,3; 7,14) oder Christi (Apg 3,6, 14, etc.). Doch obwohl der Autor sicher weiß, dass Christus "gesalbt" (Apg 1,9) bedeutet, verwenden Sie es eher als ein Name, der von anderen Wertpapieren erklärt werden muss. Beschreibt Jesus als den Pionier (° NBE) des Heils und des Glaubens (Hebr 2,10, 12.2) mit einem Satz, dass die Ausdehnung hatte als eine christologische Titel haben (Apg 3,15; 5.31). Vor allen Dingen aber als Jesus als der Hohepriester, präsentieren ihre Arbeiten im Hinblick auf die zu der Position, aus dem Alten Testament Gesetz über die Opfer-System übernommen entsprechen. Wenn dieser Begriff ist eher eine Beschreibung als einen Titel von Jesus, der Sohn ist der Titel Begriff bezeichnend, dass es basiert. Nur nach Feststellung der Identität von Jesus als dem Sohn Gottes, über die Engel und Moses erhaben, an den Schriftsteller Erlös zeigen, wie es ist, dass diese Position qualifiziert ihn zu einem hohen Priester und Mittler zwischen Gott und den Menschen werden. Der Autor macht eine sorgfältige Verwendung von Ps 2,7 (Hebr 1,5, 5,5) und 110,4, um die Position von Jesus zu definieren, und hebt die Ungeheuerlichkeit der Ablehnung der Erlösung erreicht werden so weit übersteigert, ein Heiland (Apg 6,6; 10.29).
Bemerkenswert ist, dass Stg. bezieht sich nur zweimal, um den Herrn Jesus Christus (James 1,1, 2,1), aber wenn er spricht von der Wiederkunft des Herrn (James 5.7s) kein Zweifel ist über Jesus zu denken.
Bei 1 P. Fehlen die Verwendung von Jesus als eigenständige Namen, und der Autor lieber auf Jesus Christus zu verwenden. Herr Jesus Christus einst (1 Petr 1,3) in einem traditionellen Phrase. Aber oft findet zu Christus, und es ist interessant festzustellen, dass es macht vor allem im Rahmen von Leid und Tod (1 Petr 1,11, 19, 2,21; 3.18, etc.), sahen wir als charakteristisch für frühe Verwendung des Titels. Es spricht auch für Christus als Herrn bekennen (1 Petr 3,15;. Vgl. 2,13), was wiederum erinnert uns an die ursprüngliche Nutzung.
2. Pedro wird durch den Einsatz des Herrn Jesus Christus geprägt. Wir sehen uns dort oft auch der Titel des Erlösers (2 Petr 1,1, 11, 2,20, 3,2, 18) und 2 P. 1.1 beschreibt Jesus als "unser Gott und Heiland Jesus Christus." Judas in der Regel macht eine ähnliche Verwendung. Beide Autoren beschäftigen die auf ungewöhnliche Weise despoteμs, "Herr" zu Jesus (2 Petr 2,1;. Jud 4), möglicherweise weil der Grundgedanke der Erlösung der Sklaven ist der Begriff nicht sehr beliebt war, weil es eine Willkür vorgeschlagen.
VI. Fazit
Das Neue Testament Lehren über die Person Jesu nicht auf die Titel schnell skizziert beschränkt. Müssen prüfen, was über die Natur und Aktivität von Jesus während seines irdischen Wirkens und in dem ihre himmlische Ebenso wichtig sind die Arten von Aussagen in Form von Religion und literarische Werke geschaffen, um seine Bedeutung auszudrücken. Allerdings sind diese Titel viel Zusammenfassung der Lehre des Neuen Testaments. Ihre Studie wird es uns ermöglichen zu sehen, wie es das Denken der Schüler als Ergebnis ihres ersten Kontakt mit Jesus während seines Lebens geprägt, dachte, das war später maßgeblich durch die Erfahrungen, die sie von ihm hatte, wie der Herr auferstanden, fixiert und schließlich in den entwickelten Laufe seiner evangelistischen Aktivitäten und seiner Lehre, sowohl in der jüdischen und hellenistischen. Die Titel sagen, dass es auf unterschiedliche Weise den höchsten Wert von Jesus als dem Sohn Gottes, seine rettende Rolle als Messias und Erlöser, und die Ehre seiner Position als Herr.
H.
H. H. J. B. D. H. E.
francés
Titres de Jésus-Christ
Dans les Actes. 3.20s représentent Jésus comme celui qui a été conçu pour apparaître comme le Christ à la fin des temps. Sur cette base les Etats (en particulier F. Hahn) la christologie de l'Eglise primitive était liée à l'avenir venue de Jésus, et que les différents titres du Fils de l'homme, le Christ, Seigneur et ont été à l'origine utilisé pour indiquer la fonction qu'elle aurait à la fin des temps, et que plus tard (mais dans cette période pré-littéraire) devez comprendre que vous aimeriez Christ et Seigneur, à la fin c'est le Christ et Seigneur, en vertu de sa résurrection et l'exaltation (et la résurrection et l'exaltation a confirmé une position où il a été le vôtre). Cette théorie n'a pas de vérification. Actes. 3.20s ne peut dire qu'il avait été ordonné que le Christ reviendra à la fin des temps. Jésus est le Messie nommé pour un futur rôle, mais il est le Messie. Sans doute, c'était seulement à cause de la résurrection, et de ce qu'elle voulait dire sur la personne de Jésus, l'Église primitive pouvait attendre avec confiance le temps futur de sa parousie comme le Fils de l'homme. Par conséquent, il a été la mort et la résurrection qui a déterminé le sens du Christ, le message chrétien, comme le point de vue de Paul, a été exclusivement orientée vers le Christ crucifié "(1 Cor 1,23, 2,5).
Le titre d'autres lois. 2,36 est le Seigneur. Grâce à la résurrection, Dieu a prouvé que Jésus était bien le Seigneur, et ainsi de l'église primitive a été appliquée aux paroles du Psaume 110,1: «Le Seigneur dit à mon Seigneur: Assieds-toi à ma droite jusqu'à ce que je fasse de tes ennemis un escabeau vos pieds "(Actes 2.34s). Jésus lui-même avait déjà utilisé ce texte quand il a enseigné que le Messie était le Seigneur de David (Mark 12.36), ainsi que sa réponse à la grand-prêtre au cours de la justice (Mark 14.62). Maintenant, si Jésus était Dieu, la conséquence logique est que la tâche de l'Eglise des premiers temps de faire les gens à reconnaître leur position. Les nouveaux convertis sont devenus membres de l'Église de reconnaître Jésus comme Seigneur: "... si tu confesses de ta bouche le Seigneur Jésus et si ton cœur croit que Dieu l'a ressuscité d'entre les morts, tu seras sauvé» (Rm 10,9; cf. 1 Cor 12,3). Nous voyons l'importance de cette confession dans Phil. 2,11, passage dans lequel le point culminant du dessein de Dieu que toute la création est de reconnaître Jésus-Christ comme Seigneur. Il peut être une note controversée dans cette déclaration, car elle contraste Jésus avec d'autres «messieurs» reconnus par leurs adeptes respectifs dans le monde hellénistique. Par la façon dont les Juifs ne reconnaît qu'un seul Dieu et Seigneur, mais le culte païen "plusieurs dieux et plusieurs seigneurs», tandis que les chrétiens, quant à lui, a reconnu "... un seul Dieu, le Père ... et un seul Seigneur Jésus-Christ" (1 Cor 8,6). Roman sujets a également salué l'empereur comme seigneur (dominus), et les empereurs successifs exigé une loyauté absolue à chaque fois, cela a conduit à de graves conflits de conscience pour les chrétiens dans les temps plus tard.
Un élément important de contrôle de l'utilisation des premiers chrétiens du titre de Jésus est le bras de conservation de la phrase. dans 1 Cor 16,22: ". Maranatha» * Il s'agit d'une combinaison de deux mots signifiant "Notre Seigneur, viens», ou «notre Seigneur est venu / viendra." Les experts ne s'entendent pas à savoir si cela a été une prière pour elle a eu lieu la seconde venue de Jésus comme Seigneur (cf. Ap 22,20) ou une promesse en ce sens que sa venue était à portée de main (cf. Phil. 4,5). Le fait qu'il conserve le membre de phrase dans le bras. grecoparlante indique une église qui a été initialement utilisé dans une église qui parlaient l'araméen, e. d. que les plus susceptibles d'avoir son origine dans les premiers jours de l'Église en Palestine. Éléments récemment découvert à Qumran ont permis de confirmer la possibilité que le ci-dessus a eu lieu, en effet, dans une langue araméenne (JA Fitzmyer, du SNRC 20, 1973-74, p. 386-391).
La dernière expression à prendre en considération dans cette section est le Fils de Dieu. Il est très probable qu'il soit reconnu dans une relation spéciale avec la prédication de Paul, il est important que les lois. 9,20 concerne le titre avec sa prédication, et qui apparaît une seule fois d'ailleurs dans les Actes, à savoir dans une citation du Psaume 2,7 dans le sermon de Paul à Antioche de Pisidie (Ac 13,33). Ici Paul applique la promesse "Tu es mon Fils, aujourd'hui je t'ai engendré la résurrection, qui est considéré comme le début de la nouvelle vie de Jésus. Cependant, la pensée est que Jésus est devenu le Fils de Dieu ont été ressuscité des morts, mais parce qu'il est son Fils, Dieu l'a ressuscité d'entre les morts (cf. Sagesse 2,18). La même pensée se retrouve dans Ro. 1,3 s, ce qui est généralement considéré comme une formule pré-Pauline. On dit ici que Jésus a été déclaré Fils de Dieu avec puissance par sa résurrection d'entre les morts. En 1 Th. 1,9 s porte à nouveau sa filiation avec la résurrection, qui est le fondement de l'espérance de sa parousie.
Il semble que deux éléments sont liés à la titre de «Fils» dans cette première période. Le premier est la notion de la préexistence du Fils, un certain nombre de textes parlent de Dieu a envoyé son Fils (Jn 3,17; Ro 8.3;... Gal 4.4s, 4.9s 1 Jn, 14), et clairement supposer que la Fils venu sur la terre du sein du Père. Cette ligne de pensée est exprimée de manière très explicite, sans parvenir à utiliser le terme «Fils» dans l'hymne pré-Pauline de Phil. 2,6 à 11 (R. P. Martin, Christi Carmen, 1967). Ici, nous présentons Jésus comme une figure divine, il est l'image de Dieu et est égal à Dieu, qui a changé son existence céleste pour un humain et la terre dans l'humilité. Bien que l'hymne parle de «vidé» de sorte que changé la façon de Dieu pour un esclave, le fait que Paul considérait Jésus comme le Fils de Dieu au cours de sa vie et la mort indique que l'interprétation hymne dire qu'il a quitté sa nature divine incarnée. Plutôt "s'anéantit lui-même prenant la forme d'un serviteur ... et cela impliquait nécessairement l'éclipse de sa gloire que l'image divine, afin qu'il puisse entrer dans la chair humaine, comme l'image de Dieu incarné» (RP Martin, p. 194).
L'autre élément lié au le titre de Fils, c'est que Dieu lui a donné pour souffrir et mourir (Rom. 4,25, 8,32, Gal. 2.20, cf. Jn. 3,16). Il peut y avoir une relation ici avec l'exemple de l'Ancien Testament d'Abraham qui était prêt à abandonner son fils Isaac pour prouver sa foi et l'obéissance (Genèse 22.12, 16). Dieu n'a pas épargné son propre Fils, mais il a donné librement pour nous purifier de tout péché. La grandeur se manifeste le divin sacrifice encore plus avec l'utilisation du titre de «Fils».
Impossible d'établir avec certitude à quel moment il a commencé à influencer la pensée de la tradition de l'église christologique de la naissance virginale de Jésus. Ce que les deux histoires de la naissance d'indiquer, c'est que les circonstances de la naissance de Jésus est restée silencieuse (cf. Mt 1,19;. Lc 2,19, 51), et quelques indications que nous avons cette tradition a influencé l'église avant qu'il expression donne l'Évangile. Dans les deux histoires se présentant Jésus comme le Fils de Dieu (Mt 2,15; Lc 1,32, 35.), Dont la naissance de Marie a été due à l'influence de l'Esprit Saint est sa condition de Fils de Dieu que vous êtes admissible à rôle et le travail du Messie (Luc 1.32s). En outre, en tant que Fils de Dieu ne peut être nommé Emmanuel, Dieu avec nous ", sa présence sur la terre, la présence de Dieu lui-même. Aucun des histoires qui se rapportent à la question de la relation entre la conception de Jésus par l'Esprit, et de l'identité avec le Fils de Dieu préexistant, mais simplement pour exprimer la manière dont le fils de Marie est né en tant que Fils de Dieu .
III. Utilisez les titres de Pauline christologique
Dans la section précédente, nous avons vu qui ont déjà été écrit avant les lettres de Paul avait pris les mesures indispensables à la formation du vocabulaire christologique de l'Église. Paul utilise le vocabulaire existant, et suppose que ses lecteurs chrétiens sont généralement familiers avec la terminologie utilisée. Par conséquent, on ne peut être dit au sujet de l'utilisation de certificats qui est distinctif de Paul. C'est peut-être qu'il était intimement liée à la formation de la théologie de l'Eglise primitive, et a déjà apporté sa propre contribution à l'ensemble des termes relatifs à la pensée christologique avant d'écrire ses épîtres. Par conséquent, en opposition consciente au point de vue adopté par R. Bultmann (théologie du Nouveau Testament, 1, 1952, ch (s). 3), L. Goppelt refuse de discuter correctement "le kérygme de l'Église que Paul hellénistique», car il conduit simplement à «abstractions non-historique», tout en reconnaissant qu'il existe de nombreux courants de pensée dans l'Église primitive, il préfère discuter de la théologie de Paul À la lumière des traditions que vous avez reçu et les situations qui se sont déroulés (Theologie des Neuen Testaments, 2, 1976, p. 360s).
Deux titres qui on aurait pu s'attendre à trouver dans les épîtres de Paul sont manifestement absents ou rares. Servant Paul emploie jamais au sujet de Jésus, et utilise les questions titre seulement lorsqu'on se réfère aux matériaux traditionnels. Toutefois, il estime lui-même et ses compagnons comme des esclaves de Dieu (doulos), et une fois que nous pouvons parler de Jésus comme un ministre (diakonos, Ro 15,8;.. CF · vm) pour la circoncision (c.-à-Juifs) . Il croit aussi que le rôle du serviteur est convaincu par le témoignage missionnaire de l'Eglise (Rom. 10,16;. 15,21, cf Actes 13,47.).
Paul utilise rarement le nom de Jésus seul (environ 16 fois), mais il est certainement commune dans les combinaisons. La moitié d'entre eux apparaissent dans 2 Cor 2,10 à 14 et 1 Thess. 4,14, passages dans lesquels Paul examine comment la mort à plusieurs reprises et la résurrection de Jésus dans la vie des croyants. Sinon, principalement utilisé le nom «Jésus» lorsque l'on analyse les autres titres que la proclamation par rapport à la personne qui portait (1 Co 12,3; cf 2 Co 11,4;. Phil 2,10)..
Pour Paul, le Christ est devenu la désignation primaire pour Jésus. Son message était «l'évangile du Christ» (par exemple, Gal. 1,7), et une étude de cas dans lesquels il apparaît «Christ» fournit un aperçu théologie paulinienne (voir l'excellent traitement de W. Grundmann, TDNT 9, p. 543-551). Applique les utilisations traditionnelles du titre en particulier en ce qui concerne la mort et la résurrection de Jésus, mais aussi utilisés dans de nombreuses autres façons. Pauline nettement élément apparaît dans l'utilisation de l'expression «en Christ», qui est décrit comme le facteur décisif qui détermine la vie du croyant (JKS Reid, notre vie en Christ, 1963, ch (s). 1) . Cela signifie que le membre de phrase ne se réfère pas à une union mystique avec une figure céleste, mais plutôt aux faits historiques de la crucifixion et la résurrection que l'état de notre existence. C'est pourquoi il est justifié "en Christ" (Gal. 2,17), chaque chrétien est «un homme en Christ» (2 Co 12,2), et les églises sont «en Christ» (Galates 1,22, gr. ) témoignage chrétien a lieu «en Christ» (1 Co 4,15;. Phil 1.13, gr, 2 Cor 2,17).. En tout temps, la vie chrétienne est déterminée par la situation nouvelle qui produit du fait du Christ.
Paul utilise souvent la combinaison «Jésus-Christ» comme titre. Parfois, les composants sont dans l'ordre inverse, "Jésus Christ", mais n'a pas trouvé une explication satisfaisante de la variation de l'ordre des mots, des raisons grammaticales peuvent avoir contribué à cette variation, mais il a été suggéré que, lors du premier chargement l'un ou l'autre, Paul a voulu insister sur l'homme Jésus-Christ ou le ciel et préexistants. Quoi qu'il en soit, il semble qu'il n'y a pas de différence dans l'utilisation du composé du titre et "Christ" seul, sauf qu'il a été estimé que le composé du titre a été plus catégorique et majestueux.
L'utilisation de Lord Paul est essentiellement le même que l'église pré-Pauline. Il n'est pas nécessaire d'invoquer ici d'une manière spéciale, l'influence des religions païennes d'expliquer les particularités de l'utilisation Pauline. De plus en plus il a été montré que cette thèse, ainsi que l'allégation selon laquelle une grande partie de la théologie de Paul a été dérivé du transfert des idées à l'origine païenne au christianisme, est inutile et non durables (O. Cullmann, op. Cit., Ch. (s). 7). Par la façon dont les chrétiens avaient reconnu Jésus comme le Seigneur avait à définir plus précisément ce qu'ils entendaient par ce titre, contrairement à l'adoration païenne d'autres maîtres (1 Cor 8,6), mais ce n'est pas la même chose que de dire que usage chrétien est dérivé du paganisme.
Depuis la confession de Jésus comme Seigneur était la marque d'un chrétien, et à partir du moment que les chrétiens n'avaient pas d'autre Seigneur, il était naturel pour Paul de parler simplement de «Seigneur» quand il a voulu se référer à Jésus. Il est vrai que le même titre a été utilisé en référence à Dieu le Père, et que cela peut conduire à une certaine ambiguïté quant à la personne concernée, e. d. Dieu ou Jésus (c'est ce qui arrive dans les Actes. Généralement, JC O'Neill, SJT 8, 1955, p. 155-174), en général, cependant, Paul utilise «Seigneur» pour les nominations Dieu presque exclusivement sur AT de sorte qu'il ya peu de risque de confusion se produise.
Si le titre de «Christ» avait acquis la connotation de "Salvador", le "Seigneur" exprime essentiellement la position exaltée de Jésus et de sa domination sur l'univers et, en particulier, les croyants qui acceptent Sa Seigneurie. Il est bien utilisé en particulier quand elle exprime la responsabilité des chrétiens d'obéir à Jésus (par exemple, Ro. 12,11, 1 Co. 4.4s). Mais Paul a aussi utilisé très souvent au Jésus terrestre (1 Cor 9,5), en particulier en référence à ce qui devint connu comme «la Cène du Seigneur" (1 Cor 10,21; 11,23, 26 ans), et aussi quand liés à des instructions données par le Jésus terrestre (1 Cor 7.10, 25; 9,14; etc.) Il n'est pas surprenant, il a changé la formule «en Christ» par «dans le Seigneur» quand elle survient dans le contexte des exhortations et des commandes (Eph. 6,1; Phil 4.2, Col 4.17, etc.). Cependant, l'utilisation des deux titres est assez fluide, et parfois Paul utilise l'un d'eux dans des endroits où nous l'avions espéré à utiliser l'autre.
Les titres comprennent les composés du titre du Seigneur sont assez fréquents chez Paul, et évidemment, il ne pour exalter la personne ainsi désignée. La confession chrétienne: «Jésus / Jésus est le Seigneur" est la base du "Seigneur Jésus / Jésus-Christ» (2 Cor 4,5), et Paul parle souvent de notre Seigneur, mettant ainsi en évidence la nécessité d'une relation personnelle avec Jésus, et soin et le souci de Jésus pour son peuple. Nous trouvons cette formule dans les salutations d'introduction dans les lettres de Paul, qui se rapporte à Dieu notre Père et du Seigneur Jésus-Christ "comme la source commune de bénédictions spirituelles. W. Grundmann (TDNT 9, p. 554) a suggéré que, derrière cette formule est le membre de phrase «Seigneur Dieu» (vp ° «Dieu le Seigneur») de l'AT, qui est devenu culte chrétien "Dieu le Père» et l'expression coordonnée "Seigneur Jésus-Christ» pour indiquer que la personne qui a Jésus comme votre Seigneur a aussi Dieu comme Père. Exactitude ou l'inexactitude de cette explication, il est conscient de deux faits. On est ce qui est ici mis à le Père et Jésus au pair dans une tout à fait naturel et d'une manière qui indique une égalité de position, par la façon dont ils ont toujours conservé la subordination de Jésus à son Père (1 Cor 15,28, Phil. 2,11 ), mais jamais un autre être humain avec le Père de cette manière. Le deuxième fait est que l'utilisation de l'Ancien Testament de «Seigneur» comme titre pour Dieu sans aucun doute influencé l'utilisation chrétienne. Cela apparaît clairement dans Phil. 2.10s, qui adopte la langue d'Isaïe 45,22 à 25 et d'appliquer ce que Jésus dit au sujet de Dieu là-bas. De même, dans Rom. 10.9, 13 est appliqué à Jésus une citation de Jl 2,32 sur l'invocation du nom du Seigneur (Yahvé éd.) En aucune façon unique de Paul à cet usage (cf. Jn 12,38, He 1,10;... 1 p. 3.14s, Jud 24s, Rev 17.14, 19.16). Lorsque, enfin, Paul se réfère à la «jour du Seigneur," sans aucun doute se réfère ici, et non pas à l'Éternel, mais Jésus (1 Cor 1,8; 2 Cor 1,14).
Si nous pouvions être guidée par les statistiques, il semble que le Fils de Dieu (qui apparaît 15 fois) a été beaucoup moins important pour Paul que le Seigneur, qui est au moins dix fois plus souvent dans ses écrits. Toutefois, comme l'a démontré M. Hengel (. Le Fils de Dieu, 1976, ch (s) 3), Paul utilise ce titre pour Jésus, quand il résume le contenu de son Évangile (Rom. 1:3-4, 9; Gal 1.15s), et tend à être réservé pour des états importante. Nous avons utilisé, en particulier lorsque la question de la relation entre Dieu et Jésus prend sa pensée, et, comme indiqué ci-dessus, lorsqu'il s'agit de déclarations traditionnelles ont été que Dieu a envoyé son Fils existait avant le monde et livrés à est mort pour nous. souligne en particulier le fait que c'est par le travail du Fils, nous pouvons être adoptés comme enfants de Dieu (Rom. 8,29;. Gal 4,4 à 6).
A cet égard, Paul utilise plusieurs expressions supplémentaires. Décrit Jésus comme l'image * du Dieu invisible (Colossiens 1,15;. Cf. 2 Cor 4,4), est le premier-né de toute la création (Rom. 8,29; Col 1.15 à 18), et (Fils) Bien-Aimé Dieu (Eph. 1,6). Cependant, ces termes doivent être considérés plutôt comme des descriptions de Jésus que les titres. La même chose s'applique à d'autres mots ou expressions qui décrivent les différentes caractéristiques de Jésus, p. par exemple. * Chef (Eph. 1,22), et même Salvador (Eph. 5,23, Phil. 3,20).
On peut soutenir que Paul a été appliqué à Jésus le titre de Dieu. Il est également une interprétation contestable de Rom. 9,5 (voir · NBE et mg vp °), mais nous sommes probablement à comprendre le texte comme une doxologie au Christ comme Dieu Metzger (BM, dans Lindars B. Smalley et SS (éd.), le Christ et l'Esprit dans le Nouveau Testament, 1973, p. 95-112.) Tout aussi ambiguë est de 2 Thess. 1,12 (voir ° CI, ba °).
Quand nous sommes arrivés à les épîtres pastorales commence à s'estomper la riche diversité de titres qui caractérise les premières lettres de Pauline. N'est plus utilisé à tous les Fils de Dieu Jésus-Christ et ne sont pas utilisés de manière autonome (sauf dans 1 Tim. 5,11), mais uniquement en combinaison, habituellement de l'ordre Jésus-Christ. Toutefois, comme le titre de Lord est utilisé indépendamment ou en combinaison. Dans plusieurs cas, nous sommes probablement à des exemples de déclarations officielles de la conviction, exprimée dans un style digne et basées sur les matières traditionnelles (1 Tim. 1,15, 2,5 s, 6.13, 2 Tim. 1,9 s, 2,8, Tit. 2,11 à 14, 3,6) . Sans doute, dans ces cas est donnée à Jésus le titre de Dieu (Tite 2.13), et partage le titre de Dieu Sauveur (2 Tim 1,10;. Tit 1,4, 2,13;. 3,6).
IV. Les titres de Jésus dans la littérature Joanina
Juan titres utilisés sont similaires à ceux des autres évangiles. L'intérêt de cet évangile met l'accent sur les activités de la personne humaine Jésus, et Jésus a fait de la façon dont il est utilisé seulement une couple de fois où l'évangéliste a dit toute l'importance de Jésus à partir d'un post-résurrection (Jean 1,17; 17,3 , ce dernier passage se prononce du point de vue de quelqu'un qui a «fini le travail» que le Père lui a ordonné.) Bien que le terme souvent utilisé pour traiter vocatif Seigneur Jésus, il est peu utilisée dans la partie raconter à s'y référer (seulement en Jn. 4,1, 6,23, 11,2) qu'après la résurrection, ce qui établit la nouvelle position de Jésus. Toutefois, il est significatif que Jésus lui-même a décrit sa position comme le "Maestro" et "Seigneur" (Jn 13.13s, 16, 15,15, 20) qui peut donner des ordres à ses esclaves, mais considère ses disciples comme des amis que l'esclavage.
L'une des questions clés à Juan est de savoir si Jésus est le Messie de l'espoir à la fois les Juifs et les Samaritains, dans le but de l'Évangile est de transmettre la conviction que c'est en effet (Jean 20,31). En dépit de son utilisation limitée dans les autres Evangiles, John confesse Jésus comme le Messie (Jean 1,41, 4,29; 11,27), mais il est intéressant de noter que le mot n'apparaît jamais sur les lèvres de Jésus lui-même. D'autres descriptions de Jésus en Jean, qui a pratiquement le montant de qualifications, y compris celle (cf. Jn 11,27, 12,13,. Mt. 11,3), le Saint de Dieu (Jean 6.69, cf. M. 1,24), El Salvador ( Jn. 4,42), l'Agneau de Dieu (Jean 1.29, 36), le Prophète. (Jean 6,14, 7,40), et le roi d'Israël (Jn 1,49, 12,13, 18,33 à 38, 19,3, 14-22). Plusieurs de ces titres figurent également dans les évangiles synoptiques.
La fonction de rendez-vous que Jésus utilise pour lui-même, le Fils de l'homme, figure en bonne place dans Jean, mais l'élément nouveau est que l'accent est mis sur l'origine céleste du Fils de l'homme, dans sa descente dans ce monde, sa glorification la croix et sa signification en tant que donateur de la vie (Jean 3,13, 5,27; 6,27, 53, 62, 12,23, 34, 13,31), ce qui n'est pas dans les évangiles synoptiques. S'il est inutile de supposer que les influences étrangères ont contribué à l'utilisation de ce titre dans Jean, la langue est suffisamment différent de l'évangiles synoptiques à suggérer que, bien que John a dit enfin sur la base des enseignements réels de Jésus, à dans une certaine mesure ont été réécrits par l'évangéliste, ou qui a écrit les documents invoqués (SS Smalley, du SNRC 15, 1968-69, p. 278-301).
Le titre le plus important pour Jésus dans Jean est certainement le Fils de Dieu. Indique la relation étroite entre le Père et son Fils unique et existantes (John 3.16 à 18), relation d'amour réciproque (Jean 3.35, 5.20), qui est exprimée par la manière dont le Fils obéit au Père (Jn 5,19 ) et a confié les fonctions de juge et donne la vie (Jean 5.17 à 30). La relation unique filiale de Jésus avec le Père qui est dans les Évangiles synoptiques est ici exprimée aussi clairement (Jean 11,41; 12.27s, 17,1). Les mêmes idées sont transmises essentiellement dans le titre * Logos (ou un mot Word) figure dans le prologue de l'Évangile. Si étroitement identifié à Dieu le Logos n'est pas étonnant que Jésus a reçu le titre de Dieu, comme cela est clairement vu dans la confession de Thomas John. 20,28, un passage où Jésus ressuscité est apparu à l'apôtre doit reconnaître sa divinité, mais est également susceptible de décrire Jésus comme «le Fils unique qui est Dieu et vivre en communion intime avec le Père» (vp ° ) en Jn. 1,18 (le texte, cependant, n'est pas claire).
Enfin, notons qu'un certain nombre de ceux qui «je suis», dans Jean qui s'appliquent descriptions telles que «Bon Pasteur» et la «vraie vigne» Jésus. Parfois vous avez juste les mots «je suis» (Jean 4,26; 6,20, 8,24, 28, 58, 13.19). Comment êtes-vous paroles font écho à la déclaration de l'Éternel trouve dans Esaïe 43.10, 48.12, nous pourrions avoir besoin de les voir comme une indication voilée de la divinité de Jésus.
L'utilisation des titres dans les épîtres de Jean est semblable à l'Evangile, mais bien sûr il ya une différence entre la manière de décrire le Jésus terrestre dans l'Evangile et le Seigneur ressuscité dans une lettre. Il est un fait curieux, mais certainement pas d'importance, que 3 Jn. est le seul livre NT qui n'est jamais le nom de Jésus. En 1 Jn. Jésus est souvent l'objet de déclarations qui expriment leur sens, comme le Christ ou le Fils de Dieu (1 Jn 2,22;. 4,15, 5,1, 5). Bien que la question présenté ici peut être tout simplement pour déterminer si vraiment Jésus était le Messie de l'attente juive, les chercheurs s'entendent généralement pour dire que la question était de savoir si il y avait eu une incarnation véritable et durable de Dieu en Jésus. Apparemment, ceux qui s'opposent à John avait refusé une union véritable et durable entre le Messie, ou Fils de Dieu, et Jésus (1 Jn. 4.2, 2 Jn. 7), et John a dû insister pour que Jésus a vraiment émergé dans les deux l'eau du sang, e. d. lors de son baptême et sa mort. Par conséquent, utiliser le titre complet de "son Fils Jésus-Christ" (1 Jn 1,3, 3,23;. 5,20) pour indiquer l'objet de la foi chrétienne. Seul le Fils de Dieu peut être le Sauveur du monde (1 Jn. 4.14). Le mot Seigneur n'est pas dans les épîtres de Jean.
Dans l'Apocalypse, Jésus occupe une place importante en tant que désignation, comme dans Hébreux. Le titre de Jésus description la plus complète est utilisée seulement comme une introduction solennelle à la livre (Ap 1,1 s, 5), mais il ya quatre références à (ou par) le Christ ou son Christ (Apoc. 20,4, 6, 11,15; 12,10) montrant que la pensée du Messie, comme agent de Dieu dans l'établissement de leur gouvernement a été très vivante en John. Nous voyons cette idée alors de savoir comment utiliser les titres divine du roi et le Seigneur à la fois à Dieu et à Jésus (Apoc. 15.3, 17.14, 19.16). Mais sans doute le titre le plus distinctif de Jésus dans l'Apocalypse est le * Agneau, qui est utilisé 28 fois ici, et il ne réapparaît pas ailleurs (gr voix Employée au Jn 1,29, 36;... Actes 8,32 , 1 p. 1.19 est différente.) L'Agneau combine des caractéristiques paradoxales d'être tués ou abattus (Rev. 5.6), et en même temps que la digne d'adoration (Apoc. 5,8) Seigneur. Vents sa colère contre le mal (Apocalypse 6.16) et conduit le peuple de Dieu dans la bataille (Rev. 17.14), et pourtant, c'est le sang qui agit comme un sacrifice pour le péché (Apocalypse 7.14), et elle est victorieuse à travers son peuple martyr (Rev. 12.11).
V. Les titres de Jésus dans le reste du Nouveau Testament
Parmi les autres livres du NT, Hébreux est probablement le plus distinctif de l'utilisation des titres. Donc, retour à l'utilisation simple de se référer à Jésus a souffert l'humiliation et la mort, et pourtant il a été exalté par Dieu (Actes 2.9, 13.12). Également appelé simplement le Seigneur (Hébreux 2.3; 7,14) ou le Christ (Actes 3.6, 14, etc.) Mais bien que l'auteur sait certainement que le Christ signifie "oint" (Actes 1,9), l'utiliser plus comme un nom qui doit être expliqué par d'autres titres. Décrit Jésus comme le pionnier (° NBE) du salut et la foi (Hébreux 2.10, 12.2), en utilisant une phrase qui peut avoir eu une utilisation plus large comme un titre christologique (Actes 3.15; 5.31). Mais par-dessus tout bien considéré Jésus comme le grand prêtre, présenter leurs travaux dans des termes qui correspondent à la position, prise de la loi de l'Ancien Testament sur le système sacrificiel. Si ce terme est plus une description d'un titre de Jésus, le Fils est le terme le titre significatif que ce soit en fonction. Ce n'est qu'après avoir établi l'identité de Jésus comme le Fils de Dieu, exalté au-dessus des anges et de Moïse, le produit écrivain de montrer comment il est que cette position le qualifie pour être un grand prêtre et médiateur entre Dieu et les hommes. L'auteur fait un usage prudent des Ps 2,7 (Hébreux 1,5, 5,5) et 110,4 pour définir la position de Jésus, et met en évidence l'ampleur du rejet du salut opéré par un si grand Sauveur (Actes 6.6; 10.29).
Il est à noter que Stg. se réfère uniquement à deux reprises pour le Seigneur Jésus-Christ (James 1.1, 2.1), mais quand il parle de la venue du Seigneur (James 5.7s) est sans aucun doute la pensée de Jésus.
Au 1 p. n'ont pas l'usage de Jésus comme un nom d'indépendants, et l'auteur préfère utiliser Jésus-Christ. Seigneur Jésus-Christ, une fois utilisé (1 P 1,3) dans une phrase traditionnelle. Mais fait souvent référence au Christ, et il est intéressant de noter que la rend particulièrement dans le contexte de la souffrance et la mort (1 P 1,11, 19, 2,21; 3,18, etc) que nous avons vu comme une caractéristique de l'usage précoce du titre. Il parle aussi de confesser le Christ comme Seigneur (1 P 3,15;. Cf 2,13), ce qui rappelle encore une fois nous de l'utilisation d'origine.
2. Pedro est caractérisée par l'utilisation du Seigneur Jésus-Christ. Rendez-vous il ya souvent aussi le titre de Sauveur (2 Pierre 1,1, 11, 2,20, 3,2, 18), et 2 p. 1.1 décrit Jésus comme «notre Dieu et Sauveur Jésus-Christ." Judas rend habituellement une utilisation similaire. Les deux auteurs emploient le despoteμs façon inhabituelle, «Seigneur» de Jésus (2 P 2,1;. Jud 4), peut-être parce que la pensée de base est la rédemption des esclaves, le terme n'est pas populaire parce qu'elle suggère un despotisme arbitraire.
VI. Conclusion
Les enseignements du Nouveau Testament sur la personne de Jésus ne sont pas limités aux titres rapidement décrites. Nécessité d'examiner ce qui est dit sur la nature et l'activité de Jésus durant son ministère terrestre et céleste dans leur tout aussi importantes sont les types de déclarations sous la forme d'œuvres littéraires et religion créée pour exprimer son importance. Toutefois, ces titres résumé une grande partie de l'enseignement du Nouveau Testament. Leur étude nous permettra de voir comment elle a façonné la pensée des disciples à la suite de leur premier contact avec Jésus pendant sa vie, la pensée qui a été fixée ultérieurement de façon décisive par l'expérience qu'ils avaient de lui que le Seigneur ressuscité, et finalement mis au point en Au cours de ses activités d'évangélisation et de son enseignement, tant dans la communauté juive et hellénistique. Les titres de le dire de différentes manières la valeur suprême de Jésus comme le Fils de Dieu, son rôle salvateur comme Messie et Sauveur, et l'honneur de sa position en tant que Seigneur.
Japonés
Traducido por Google
イエスキリストのタイトル
行為で。 3.20sは、時間の終わりにイエスキリストとして表示されるように設計されているものとして、イエスキリストを表しています。この基底状態で（特にF.ハーン）は、初期の教会のキリスト、イエスの到来将来に関連していた男は、イエスキリストは、主の息子の様々なタイトルは、もともとの機能を示すために使用されたことをそれだけで後は、終了時刻を持っているだろう（ただし、この期間は、中古文学以内）あなたはそれが彼の復活と高揚の美徳（とキリスト、主だったが、結局、キリスト、主をご希望のことを理解することだ復活と高揚、それはあなたのされた位置）を確認した。この理論は、検証を欠いている。行為。 3.20sは、キリストは時間の終了時に返されるように、彼が制定されていたことを意味します。イエスは、将来の役割のために任命救世主ですが、それは救世主です。疑いもなく彼女は、イエスキリストの人について何を意味し、復活のためにだけだった、初期の教会は自信を持って人の子としての彼のパルーシアの将来の時間を期待できる。したがって、死と復活のポールの視点として、キリストは、キリスト教のメッセージの意味を決定し、排他的に（1うわっ1.23、2.5）"キリストは十字架につけられ"の方を重視してであった。
行為上の他のタイトル。 2.36が主です。復活を通して、神はイエスが、主に実際にその初期の教会は、詩篇110.1の言葉に適用されたことが判明していた："主よ、かれは言った私の主よ、わたしの右の座で私はあなたの敵を台とするまであなたの足"（使徒2.34s）。彼は救世主がされたことを教えた時、イエス自身が、すでにこのテキストを使用していた主デビッド（マーク12.36）のだけでなく、裁判所（マーク14.62）の間に、大祭司に彼の応答として。イエスがされた今ならば、神は、論理的帰結として、初期の教会のタスクは、人々が自分の位置を認識させることだった。新しい変換は、主イエス様を認識するために教会のメンバーになった："...あなたは、イエスが主であるあなたの口で告白するならば、神が死んで、汝は救われるからイエス発生したことを、あなたの心を信じている"ローマ10.9（;継続前誌です。1コリント12.3）。我々は、フィルのこの告白の重要性を参照してください。 2.11、通路は、神の目的の集大成は、すべての創造は、主イエスキリストを認識していることを確認します。それはヘレニズム世界のそれぞれの信者が認識されているその他"紳士"とイエス様を対比から、それはこの声明の中で議論に注意することができる。ちなみにユダヤ人は唯一の神、主は、認識している異教の礼拝は"多くの神々は、多くの大名"、キリスト教徒が、一方で、承認さ"... ...一人の神、父...そして、1つの主イエスキリスト" （1コリント8.6）。ローマはまた、（ドミナス）藩主として天皇を歓迎した科目連続皇帝は、これが後の時代にキリスト教徒の良心の深刻な対立をもたらし、絶対的な忠誠心を毎回要求している。
イエスキリストのタイトルの初期キリスト教の使用をチェックするための重要な要素は、文の保全部門です。 1コリント16.22で："。マラナータ"*これは、"来て、わたしたちの主、"、または意味を二つの単語の組み合わせである"と私たちは、主が/来るなってきた。"これは元々の祈りだったかどうかは、第二、イエスキリストの到来に行われたの専門家がするように同意しない主（参照牧師22.20）や彼の手（だった来るという意味で約束cf.フィル。4.5）。彼は腕のフレーズを保存していること。 grecoparlanteはもともとアラム語を話し、教会、大腸菌で使用されていた教会を示します。民主党ほとんどのパレスチナの教会の草創期に起源を持つ可能性が高いことを確認します。要素は、最近、クムランで発見された、上記の（特徴フィッツマイヤー、国税庁20、1973年から1974年、頁386から391）を話すアラム語では、実際のところ、発生しているという可能性を確認するに役立っています。
このセクションでは、神の御子は、最後の式は考慮する必要があります。これは非常にそれがポールの説教と特別な関係に認識されている可能性がある、それが重要である行為ことを確認します。 9.20は、彼の説教のタイトルをに関し、それがピシディアのアンティオキア（使徒13.33）のPaulさんの説教で詩篇2.7からの引用、すなわちでは、一度だけ他の行為に表示されます。ここでポールは約束を適用する"あなたは私の息子は、私はイエスキリストの新しい生活の始まりと考えられているの復活を、過去分詞形が今日です。しかし、思考はそれがためにイエス様は、死者の中から提起されている神の御子になったということです彼の息子、神が（参照知恵2.18）死者の中からよみがえらせた。ろでも同じ思想が再発します。一般的に中古ポーリーン数式として考えられている1.3s。それは、イエスが死人の中から復活して電力と神の御子を宣言されたことをここで言う。 1決して義務では。 1.9sは、再び彼のパルーシアの希望の基礎となる復活、と彼の息子であることを関連付けます。
これは、2つの要素は、この時期のタイトル"息子"に関連しているようだ。一つは、息子の在の概念は、テキストの数は彼の息子を送った神の話（;ろ8.3;ジョン3.17。ギャル4.4s、1ヨハネ4.9s、14）、はっきりと仮定する息子は父のふところから、この世に来られました。思考のこの行は、フィルで事前ポーリーン賛美項中"子"を使用して到達することなく、非常に明示的に表現されます。 2.6〜11（rのページさん、カルメンクリスティ、1967）。ここでは、神の図のようにイエスキリストを提示する神のイメージがあり、人間と地球謙虚に彼の天国の存在を変更する神に等しくなります。賛美歌は、そのスレーブに神の道を変更しましたので、"空"のことを話すが、ポールは彼の人生と死の間神の御子イエスキリストを考えていることが解釈ことを示しています賛美歌は、彼が神の性質の化身を残したと言う。むしろ"サーバントの形をとって自分自身を空に...そして、この必ずしもそれが人間の肉に来ることが神のイメージとして彼の栄光の日食関係は、神のイメージの化身として"（RPのマーティン、頁194）。
息子のタイトルに関連する他の要素は、神が彼に苦しみを受け、死亡したということです（ローマ4.25、8.32、ギャル。2.20、継続前誌です。ヨハネ。3.16）。 （大将22.12、16）彼の信仰と服従を証明するために息子イサクを放棄する準備ができていたアブラハムの旧約聖書の例をここに関係があるかもしれません。神は、彼の一人息子を割いていないが、すべての罪から私たちを清めるために自由を与えた。偉大さは、神にも名称の使用でより多くの犠牲に現れる"息子。"
ことができない彼はイエスの処女懐胎の教会をchristological伝統の考え方に影響を与えるようになったどの時点で確実に確立します。どのような出産の両方の物語が示す、イエスキリストの誕生の状況が沈黙残ったということです（参照山1.19; Lcは2.19、51）、およびいくつかの指摘は、我々はその伝統の前に教会に影響を与えているが、彼式は、福音を与える。 、誕生して、Maryの聖霊の影響を受けていたあなたが修飾することは神の子としての彼の状態です。両方の物語で、神の御子（Lcは1.32、35山2.15）として、イエスキリストを提示している役割と救世主（ルーク1.32s）の作品。また、神の御子が私たちとして、Emmanuel、神を選任することができるように、"地球上で彼の存在は神自身の存在を意味する。聖霊によって、イエスキリストの概念との関係の問題との話のお得な情報のいずれも、神の元からの息子を持つIDではなく、単ににおいてマルヤムの子は神の子として生まれたの方法を表現する。
Ⅲ。を使用して、Paulineをchristologicalタイトル
前のセクションでは、私たちはパウロの手紙は、教会のをchristological語彙の形成に不可欠な措置を講じていた前に、既に書かれているのを見た。ポールは、語彙、既存の使用して、彼のクリスチャンの読者は、一般的に精通していることを前提として使用される用語。その結果、ほとんどポールの独特された証明書の使用について言うことができる。これはよく彼は密接には、初期の教会の神学の形成と接続されていたことがすでに彼の書簡を作成する前にをchristological思考に関連する用語のセットに独自の貢献をした可能性があります。したがって、Rで採用してビューを意識して反対してブルトマン（新約聖書、1、1952、チャネル（s）の神学3）とL. Goppeltが正しく初期の教会の思想の多くの電流があることを認めながらもそれだけで、"非歴史的な抽象化"につながるため、"ポールよりヘレニズム時代の教会のkerygmaを"議論を拒否し、彼はパウロの神学を議論することを好むあなたが受け取ったの伝統と展開状況（TheologieデNeuen聖書、2、1976、頁360）の光の中で。
私たちはポールの書簡で見つかることを期待していることが二つのタイトルが目立つか、または存在しないまれにあります。しもべパウロは決して、イエスキリストについての従業員を有し、伝統的な素材を参照してタイトルだけの問題を使用しています。しかし、彼は自分自身を、神の奴隷（ドロス）としての彼の仲間と考え一度我々は大臣（diakonos、ろ15.8。。CFの° vm）はイエスキリストの話すことができる割礼の（ユダヤ人、すなわち） 。彼はまた、僕の役割は、教会の宣教師の目撃者に満足されていることを考えている（ローマ10.16; 15.21を、CFを行為13.47）。
ポールはほとんど（16回程度）は、単独で名をイエスを使用して、それは組み合わせで確かに一般的です。そのうちの半分が表示される2コー2.10から14と1決して義務インチ4.14、通路は、ポールが考えてどのように繰り返される死と復活のイエスキリストの信者の生活インチそれ以外の場合は、主に使用されている名前の他のタイトルを分析する"イエス"とボア者（1うわっ12.3; CFの2コー11.4;フィル2.10）との関係で宣言。
ポールは、キリストイエスの主な指定になっている。彼のメッセージは"キリストの福音"だった（例えば、ギャル1.7）、およびそれが"キリスト"が表示されます例研究では、サムネイルポーリーン神学を提供しています（wをGrundmann、TDNT 9の優れた治療を参照してください頁543から551）。適用の死と復活のイエスキリストのでなく、他の多くの方法で使用し、特にタイトルの伝統的な用途。ポーリーンはっきり要素が信者の生活を決定する決定的な要因として記載されている"キリスト"という言葉の使用に表示されます（JKSのリードは、イエスキリストは、1963年、チャンネル（s）で私たちの暮らし1） 。これは、フレーズがはりつけと復活その条件は私たちの存在の歴史的事実ではなく、むしろ天の姿で神秘的な労働組合を参照していないことを意味します。つまり、各キリスト教の（2コリント12.2）"キリストの男"（ガロン2.17）"キリストの"正当な理由が理由であり、教会は（ガロン1.22、"キリストの"グラムです。 ）キリスト教の目撃者は（1うわっ4.15"キリストの"場所を取ります。フィル1.13グラム、2コー2.17）。すべての回でクリスチャン生活は、キリストの事実を生成する新しい状況によって決定されます。
ポールが頻繁にタイトルとしての組み合わせを"イエスキリスト"を使用します。ことが示唆されているが、時々のコンポーネントは、逆の順序で、"イエスキリスト"されている単語の順序の変化のための十分な説明を見つけていない、文法の理由は、この変化に貢献するかもしれない、そのときに最初に読み込んでいますどちらか一方、ポールは、人間イエスキリストや天と先在強調したかった。とにかく、タイトル化合物とすることを除いて、表題化合物がより強調さと雄大されたことを感じていただけで"イエスキリスト"の使用には違いがあるようです。
主ポールの使用は、基本的に中古ポーリーン教会と同じです。特別な方法でここを起動する必要はありません、異教の宗教の影響はポーリーン使用の特徴を説明する。ますます、この論文では、一緒にポールの神学の多くはアイデアを最初にキリスト教に異教の移転から派生したと主張し、不要となり、持続不可能な（Oをクルマンは、オペアンプされていることが示されている。クエンを、チャンネル（秒）7）。主は、彼らが他のマスター（1コリント8.6）異教の礼拝とは対照的に、このタイトルの意味をより正確に何を定義する必要がキリスト教徒としてイエス様を認識していたことが、これはと言うように、同じようにされていない方法でキリスト教の使用は異教から派生したものです。
主イエスキリストの告白以来、キリスト教のマークされた時点からのキリスト教徒は、他の主があったこと、それはパウロはイエスキリストを参照してくださいと思ったときに"主"単に話すことは自然なことでした。これは、同じタイトルが、父なる神への参照で使用されていたことが、これは関係者、Eに、いくつかのあいまいさにつながる可能性がありますことは事実である民主党神はイエスキリストは、一般的には、しかし、ポールはほぼ全面的にATで神の予定の"主"を使用して（これは、主には、JCオニールは、線コード8、1955年、頁155から174の法律に何が起こるかです）混乱のほとんど危険性があるように発生する。
タイトルは"キリスト"は"サルバドール"の意味合いを取得した場合は、"主は"イエスキリストの本質的に高貴な位置と宇宙の上の彼の主権と、を表現し、特に彼の支配を受け入れる信者。それも、それはイエスに従うことをクリスチャンの責任を表して、特にするときに使用されます（例：Roを。12.11、1株4.4s）。しかし、パウロはまた、"主の晩餐"として知られるようになったかを参照し、特に地上のイエス（1コリント9.5）にはかなり頻繁に使用される（1コリント10.21; 11.23、26秒）、またときにこの世のイエスキリストの指示に関連する（1うわっ7.10、25; 9.14;など）。当然のことながら、それが奨励およびコマンドのコンテキスト内で発生したときに"主に"で"キリスト"の数式を変更されています（Eph. 6.1、フィル等4.2、大佐4.17）。しかし、2つのタイトルの使用は、非常に流動的である時パウロは私たちが他を使用するように期待していた場所で、それらのいずれかを使用しています。
タイトルは、主のタイトル化合物は、非常にポールで頻繁に含まれて明らかにそのように指定を受けた者を称賛していません。初期キリスト教の告白は"イエスは/イエスは主である"とは、このようにイエスキリストとの個人的な関係の必要性を強調し、"主イエスは/イエスキリストは"、（2コリント4.5）、ポールは、しばしば、わたしたちの主のことを話すの基礎となるケアと彼の人々のためにイエスの懸念。我々は精神的な祝福の共同ソースとして"私たちの父なる神と主イエスキリスト"に関連するポールの手紙の入門礼拝にこの数式を検索します。 wをGrundmannは（TDNT 9頁554）示唆この式は、フレーズ"主なる神"（° vpの"神、主"）キリスト教の礼拝堂"父なる神"と協定のフレーズになったATのであり、背後にある"主イエスキリストは"あなたがたの主、イエスをお持ちの方は、父としての神を持っていることを示します。正当か、この説明の不正確さ、それは二つの事実を認識しています。一つは、ここで完全に自然に額面価格で父とイエスに置かされていることと位置が等しいかどうかを示す方法で、彼らは常に慎重に父（1うわっ15.28、フィル、イエスの従属を維持方法です。2.11 ）、しかし決してこの方法で別の中の父と人間を置く。第二事実は、神のためにタイトルとして"主"旧約聖書の使用は、間違いなく、キリスト教の使用に影響を与えたということです。これは、フィルは明らかである。イザヤ書45.22から25の言語を採用し、イエスがある神様の言ったことを適用2.10s。同様に、ROMのインチ10.9、13、主の名前の呼び出し時に、jlを2.32からの引用をイエスに適用される（主編）。なして、Paulには、この使用を（。。。。。。1ページ3.14s、ユート24秒、牧師17.14、19.16 cf.ヨハネ12.38、なし1.10）ユニークな意味で。最後に、ポールはを参照している場合、"主の日、"疑いの余地は、ここを参照は主に、しかし、イエス（1うわっ1.8、2コリント1.14）。
我々は統計によって導かれることができれば、それは神の御子（15回表示される）より頻繁に彼の作品の少なくとも10倍のされていることを主ポールのはるかに少ないことが重要であるが表示されます。しかし、Mを実証（; 1.15sギャルローマ1:3-4、9）、およびステートメントのために予約される傾向にある彼は福音書の内容をまとめたものがヘンゲルは、（神、1976年、チャンネル（s）の息子3）、パウロはイエスのこのタイトルを使用して重要です。として注目私たちは、神とイエスとの関係の問題は、彼の思想がかかる場合は特に、使用され、上記の伝統的な文を扱うときに、神は彼の息子は、世界の前に存在して送信されることに配信された私たちのために死亡した。特にそれは、私たちが神の子として採用することができるの息子の作品を介しているという事実を強調（ローマ8.29;ギャル4.4から6）。
この接続で、パウロは、いくつかの追加の式を使用しています。説明イエスは目に見えない神の*画像として（大佐1.15; CFの2コー4.4）、すべての創造の長男です（ローマ8.29;大佐1.15〜18）、および（息子）愛しき人よ神（Eph. 1.6）。しかし、これらの用語はタイトルとして、イエスキリストの説明というとみなされるべきである。同じことが他の単語やフレーズを、イエスのさまざまな機能を記述するために適用されるページ例えば、。 *ヘッド（Eph. 1.22）、さらにはサルバドル（Eph. 5.23、フィル。3.20）。
これは、パウロは神のタイトルをイエスに適用されていることを議論の余地が。また、ROMの疑問解釈されています。 9.5（参照してください° nbeと° vpのmg）を、おそらく私たちは新約聖書では、1973年にBの中華人民共和国とSSスモーリー（編）、キリストと聖霊は、神（バミューダ諸島Metzgerさんとしてキリストに頌栄のテキストを理解しています、頁95〜112）。同様にあいまいにテサ二です。 1.12（を参照してください° CIは、°学士）。
私たちは牧歌的な書簡に着いたとき、初期のポーリーン手紙を特徴タイトルの豊富な多様性をフェードアウトを開始します。はもはや独立して使用されていない、神、イエスキリストのすべての息子で使用される（ティム1を除く。5.11）は注文イエスキリストの組み合わせでのみ、通常インチただし、タイトルとして主が独立しての組み合わせで使用されています。いくつかのケースでは、威厳のあるスタイルで表現し、伝統的な素材に基づいて信念のために正式なステートメントの例では、おそらく、（1ティム。1.15、2.5秒、6.13、2ティム。1.9s、2.8、乳。2.11から14、3.6） 。確かに、これらのケースで、イエスは神のタイトル（タイタス2.13）、および株式救い主、神の称号を与えられる（2ティム1.10;乳1.4、2.13、3.6）。
Ⅳ。文学は、イエスキリストのタイトルJoanina
使用して、Juanタイトルは、他の福音書に類似しています。この福音の関心は人間イエスの活動に焦点を当てて、イエスは、それが伝道によると時代の夫婦のみ使用されている方法を作ったpost -復活（ヨハネ1.17から、イエスキリストの完全な意義; 17.3父は彼の指示どおりに、後者の通路がある人の視点から発音される"仕事を終えて"）。という用語は、しばしば呼び掛け主イエスに対処するために使用されますが、それは、復活の後まで（ヨハネ4.1、6.23、11.2の場合のみ）を参照してナレーションの部分にはほとんどの新しい位置を確立し、実際に使用されるイエスキリストの。しかし、それは、イエス自身が"マエストロ"および"主"（Jn. 13.13s、16、15.15、20）これは、彼の奴隷に命令を下すことができますとしての地位を説明していることは重要ですが、友人として彼の弟子を考慮奴隷いることを確認します。
Juanの重要な問題の一つは、イエスがユダヤ人とサマリア人の希望の救世主であるかどうかは、福音書の目的は、これは確かにされていることを信念を（ヨハネ20.31）を伝えることです。他の福音書での使用制限にもかかわらず、ジョンが救世主としてイエスキリストを告白する（ヨハネ1.41、4.29、11.27）が、それは言葉は決してイエス自身の唇に表示されることに注意することは興味深いものです。を含めて、Johnは、イエスキリストのその他の説明については、資格に実質的に量（ヨハネ11.27、12.13、継続前誌です。山11.3）、神の聖なる方（ヨハネ6.69、継続前誌氏1.24）、エルサルバドル（ヨハネ。4.42）、神（ヨハネ1.29、36のラム）、預言者。 （ヨハネ6.14、7.40）、イスラエルの王（Jn. 1.49、12.13、18.33〜38、19.3、14から22）。これらのタイトルのいくつかは、また、共観福音書に表示されます。
予定の機能は、イエスが自分のために使用される、人の子は、も、ジョンの目立つ数字はここに新しい要素は、重点がこの世界に彼の降下で、人の子の天体の起源にされていることは、彼の賛美を十字架と生活の寄贈者としての重要性（ヨハネ3.13、5.27、6.27、53、62、12.23、34、13.31）、共観福音書ではありません。それは外国の影響は、ジョンはこの名称の使用に寄与していると仮定する必要はありませんがジョンは最終的にイエスキリストの実際の教えに基づいているが、言語は、するには、十分に共観福音書から示唆するように異なっているある程度、またはエバンジェリストで書き直されている人書き込み（SSのスモーリー、国税庁15、1968年から1969年、頁278から301）に依存の文書が見つかりました。
ジョンは、イエスキリストのための最も重要なタイトルは確かに神の御子です。これで息子は、父親に従うように（Jn. 5.19で表される父と彼の唯一の息子と、既存の（ヨハネ3.16〜18）、相互の愛の関係（ヨハネ3.35、5.20）、の間の密接な関係を示します。 ）と裁判官の機能と生活の寄贈者（ジョン5.17から30）任せ。共観福音書にある父とイエスキリストのユニークな親孝行関係が明確にここで表現されます（ヨハネ11.41; 12.27s、17.1）。同じアイデアは、タイトルは基本的に送信されます*ロゴ（またはWordワード）福音のプロローグに格納されている。非常に密接に神のロゴで識別されるイエスは明らかにジョントーマスの告白に見られる、神のタイトルを受信したことを驚くべきことではない。 20.28は、これで復活されたイエスは、使徒に見えたの通路は、彼の神性を認識しているも（° vpの"神であり、父との密接な交わりに住んでいる独り子"としてイエスを記述する可能性があります）ヨハネインチ1.18（テキストは、しかし、明らかではない）。
最後に、注意して"グッドシェパード"と"真のぶどうの木"イエスキリストのような記述を適用するジョンは"私は"と人々の数を指定します。時にはあなただけの言葉は"私は"ある（ヨハネ4.26; 6.20、8.24、28、58、13.19）。どのように、私たちは、イエスキリストの神のベールに包まれた指標としてそれらを参照してくださいする必要があるかもしれません言葉はイザヤ43.10、48.12で見つかった主のecho文をです。
ヨハネの書簡のタイトルの使用は、福音に似ていますが、もちろんの手紙の中で福音書と上昇して主に地上のイエスを記述する方法の違いがあります。重要でない3ヨハネそれは興味深いことですが、確かにの。イエスということはありませんNTのみの本です。 1ヨハネします。イエスは、しばしばキリストや神の子としての意味を表現する文の主語は、（1ヨハネ2.22; 4.15; 5.1、5）。ここで紹介する問題は、イエスがユダヤ人の期待の救世主されている場合実際に決定するために単純かもしれませんが、学者は、一般質問は、イエスは、神の真の永続的な化身があったかどうかということに同意します。どうやらこれらのジョンに対向して、救世主の真の永続的な労働組合を否定していたか、神の御子、イエス（1ヨハネ4.2、2ヨハ7）、ジョンイエスは本当に両方で来ていたと主張していた血水、大腸菌民主党彼のバプテスマと彼の死で。したがって、完全なタイトルを"御子イエスキリスト"を使用（1ヨハネ1.3、3.23; 5.20）をキリスト教の信仰のオブジェクトを指定します。神の一人息子（1ヨハネ。4.14）世界の救世主することができます。という言葉は、主がヨハネの書簡ではありません。
ヨハネの黙示録イエスはヘブル人への手紙のように、呼称として目立つ数字では。タイトルは、最も完全な説明は本（回転1.1s、5）に厳粛な導入としてのみ使用されますイエス（または）キリストや彼のキリスト（牧師20.4、6、11.15、12.10）に4つの参照がある彼らの政府を確立する神の代理人としての救世主思想は非常にジョンは生きていたことを示している。我々はどのように神の両方に、イエス様（牧師15.3 17.14、19.16）に王、主の神のタイトルを使用し、このアイデアを参照してください。 But黙示録のイエスのために、間違いなく最も特徴的なタイトルは、ここ28回使用されているラム*であり、それは（音声グラムヨハネに使われている1.29、36他の再表示されません。。。。。。行為8.32 1 P.は1.19とは異なります。）ラムが殺されたり（牧師5.6）虐殺のと同時に逆説的な機能を兼ね備えて主の礼拝（牧師5.8）に値する。口悪は（黙示録6.16）との戦いの神（改訂17.14）、まだの人々をリードして、それがあなたの血液だに対する彼の怒りをその罪のために犠牲に（ヨハネの黙示録7.14）に、行為彼女は、その殉教の人々（改訂12.11）を介しての勝利です。
Vの新約聖書の残りの部分で、イエスキリストのタイトル
NTの他の書籍のうち、ヘブル人への手紙はおそらくほとんどのタイトルの使用に特徴的です。だから、戻って簡単に使用して、イエスを参照してして、屈辱と死を受け、まだ彼は（行为2.9、13.12）神の高貴されました。とも呼ばれ、単に主（Heb. 2.3; 7.14）、キリスト（行為3.6、14、など）。しかし、著者は確かにキリストはその他有価証券で説明する必要がある名前としてより、それを使用して、（使徒1.9）"聖なる"を意味することを知っているが。説明イエスをchristologicalタイトルとしてより広い使用を持っていたかもしれないフレーズを（使徒3.15; 5.31）を使用しての救いと信仰の先駆者（° nbe）（Heb. 2.10、12.2）、など。しかし、面で自分の仕事を提示し、大祭司として、イエスキリストすべてを考えてみると、上記のいけにえの制度で、旧約聖書の法則から撮影位置に対応していることを確認します。この用語は、イエスキリストのタイトルも説明されている場合は、息子には、タイトルの言葉、それが基づいていることが重要です。唯一の天使とムーサー上記の高貴な神の御子イエスキリストのアイデンティティを確立した後に、作家の収入は、この位置は、彼が大祭司と調停の神と人との間を修飾することがどのように表示されます。著者は、イエスキリストの位置を定義するには、ps 2.7（Heb. 1.5、5.5）と110.4の慎重な使用を行い、実現の救いを拒否するの恐ろしさを強調ように高貴な救い主（使徒6.6; 10.29）。
それが注目されるポンドことを確認します。しかし、主イエスキリスト（ジェームズ1.1、2.1）にのみ回参照する彼は、主（ジェームズ5.7s）は疑いの余地はイエスキリストを考えているの到来話すとき。
1はにP.と、独立した名前として、イエスキリストの使用を欠いている者は、イエスキリストを使用することを好む。主イエスキリストはかつての伝統的なフレーズ（1ペット1.3）使用されます。しかし多くの場合、キリストを指し、それは苦しみと死のコンテキスト内で、特にそれを行うに注意することは興味深い（1ペット1.11、19、2.21、3.18、等）それは我々がタイトルの早期使用の特徴を見た。また、キリストのように主を告白して話す（1ペット3.15;ているcf 2.13）、再び元の使用を思い出させてくれますが。
2。ペドロは、主イエスキリストの使用によって特徴づけられる。多くの場合もある救い主（2ペット1.1、11、2.20、3.2、18）のタイトルを、2ページを参照してください1.1は、イエスを説明する"私たちの神、救い主イエスキリスト"。ユダは、通常、同様のを使用しています。 （;ユート4 2ペット2.1）は、任意の専制政治が示唆されたため、基本的な思想は奴隷の償還可能性があるため、用語が普及していなかったどちらの著者らは主のイエスのもとに、異常な方法despoteμsを採用しています。
Ⅵ。結論
イエスキリストの人には、新約聖書の教えを迅速に概説タイトルに限定されていません。自然とイエスの活動、彼の地上部の間に約および言われていることを考慮する必要があるのheavenly同様に重要な意義を表現するために作成された宗教や文学作品の形で文のタイプです。しかし、これらのサマリーのタイトルは、新約聖書の教えより。彼らの研究は、私たちは、それが彼の生命の間のイエスとの最初の接触の結果として、弟子たちの思考を形成してどのようにできるようになると、後で決定的に彼らは彼のいた経験によって主に上昇に修正されたことを最終的には開発と思ったユダヤ人とヘレニズムの両方で彼の伝道活動や彼の指導のコース。タイトルは、さまざまな方法で神の御子、救世主、救い主としての彼の省エネの役割として、イエスの最高の値をそれを言うと、主としての地位を光栄に思う。初期の教会は、基本的にATの材料を取り、イエスキリストが誰であるかを説明する材料の豊富な供給源を描いて、彼は、イエスキリストの到来に関する神の予言として見たのと同じ時に重要なことができるタイトルを使用することを躊躇しない一般的な世界。いくつかのタイトルは、以下の他のものよりも適していた集団的に、それらがすべて、イエス、神が決定的に行動したにしようとしている、世界を保存し、すべての人は、イエスが神と、実際のところされていることを確認して招待に値する礼拝を証言をして神に与えられる。
参考文献。 ° Wのクルマンは、新約聖書の、1965年、°のキリストrを時間フラーは、新約聖書のキリスト、1979、°の基礎メートルヘンゲルは、神、1978年の息子。南緯Mowinckel、彼は、1975年とJ.来ていることモルトマン、十字架につけられ、神、1975年とJ.コンブリン、父、1977年の使者; rをグァルディーニ、主よ、1966年の人間の現実; jをHofinger、キリスト。私たちの望み、1975年の理由;Åのセベので、1980イエス; C. DuquocとK.ラーナーとJ.モルトマンとW.カスパーとH.チョン、クロス、1979年の神学; XのPikaza、イエスキリストは、1976年の起源; Oをナザレス、1979年のCardedalゴンザレスは、イエスキリスト; C. Duquoc、キリスト。テストナザレス救世主は、1974年、Jのイエスキリストについての独断的なFloresさん、ジョン、1975年のキリスト; D.M.ベイリーは、神はイエスキリストは、1960年にされた。
NIDNTT、TDNTとF.; DBSは、関連記事を参照してください時間ボルシチ、神話と歴史、1967年に人の子wをBousset、ガンダムキュリオスのChristos、1970、Oをクルマンは、新約聖書²、1963年のキリスト; rを時間フラーは、新約聖書のキリストの基礎、1965年のF.ハーン、キリスト、1969年にイエスキリストのタイトル。メートルヘンゲルは、神、1976年の息子;ÅのjをBのヒギンズは、イエスキリストと人間、1964年の息子。メートル民主党フッカーは、イエスキリストと使用人、1959、IDが、マークの男の息子、1967; wをクレイマー、キリストは、主よ、神は、1966年の息子、I.時間マーシャル、新約聖書のキリストの起源、1977年、米Mowinckel、彼はそれが来る、1956番ペランは、新約聖書のキリストの近代巡礼、1974年、Vのテイラーは、イエスキリストは、1953年の名、IDは、新約聖書の授業で、キリストの人、1958年;時間大腸菌トッド、総観の伝統、1965年に人の子; Gさんベルメシュは、1973年[2]ユダヤ人をイエスキリスト
ruso
Названия Иисуса Христа
Hechos 3.20 представляют Иисуса, как тот, который был разработан, чтобы появиться как Христа в конце времен. На этой основе состояния (особенно F. Hahn) христологии ранней церкви было связано с будущим пришествие Иисуса, и что различные названия Сын Человеческий, Христос, Господь и первоначально использовались для обозначения функции это было бы в конце времен, и только позже (но в пределах этого периода предварительного литературного) должен понимать, что вы хотели бы Христа и Господа в конце концов был Христос и Господь в силу воскресения Его и возвышения (которые воскресения и возвышения подтвердил позицию, что это твое). Эта теория не хватает контроля. Актами. 3.20s может означать только то, что он был посвящен в сан Христос вернется в конце времен. Иисус есть Мессия назначен для будущей роли, но это Мессия. Без сомнения, это было только потому, что о воскресении, и что она имела в виду о личности Иисуса, ранняя церковь может с уверенностью ожидать, что будущие время его парусия как Сын Человеческий. Следовательно, это была смерть и воскресение, что определяется значение Христа, христианского послания, как точки зрения Павла, был исключительно ориентированы на "Христа распятого" (1 Кор 1,23, 2,5).
Другое название "Об актах. 2,36 Господом. Через воскресение Бог доказал, что Иисус действительно был Господь, и так ранней церкви было применено к словам Псалом 110,1: "Господь сказал Господу моему: седи одесную Меня, доколе положу врагов Твоих в подножие ноги "(Деян. 2.34s). Сам Иисус уже использовал этот текст, когда он учил, что Мессия должен был Господь Давида (Мк. 12,36), а также его связи с первосвященником во время суда (Мк. 14,62). Теперь, если бы Иисус был Богом, логическим следствием было то, что задача ранней церкви, чтобы люди признают свою позицию. Новообращенных стали членами церкви признать Иисуса как Господа: "... если вы исповедуете устами твоими Иисуса Господом и сердцем твоим веровать, что Бог воскресил Его из мертвых, то спасешься" (Рим. 10,9; ср. 1 Кор 12,3). Мы видим важность этого признания в Фил. 2,11, проход, в котором кульминацией цель Бога, что все творение, чтобы признать Иисуса Христа своим Господом. Это может быть спорным отметить в этом заявлении, так как контрасты Иисус с другими "господа" признал их соответствующими преданных эллинистического мира. Кстати, что евреи признают только один Бог и Господь, но языческого поклонения "много богов и господ много", в то время как христиане, тем временем, признал "... только один Бог, Отец ... и один Господь Иисус Христос" (1 Кор 8,6). Римская субъектов также приветствовал императора, как господин (Dominus), и последующие императоры требовали абсолютной лояльности каждый раз, это привело к серьезным конфликтам совести для христиан в более поздние времена.
Важным элементом для проверки ранних христианских использование названия для Иисуса сохранения руку приговор. в 1 Кор 16,22: ". Мараната" * Это сочетание двух слов, означающих "Господь наш, пришел", или "наш Господь пришел / придут". Эксперты не согласны, чтобы было ли это изначально молитве за это имело место второго пришествия Иисуса Господом (ср. Откр 22,20) или обещание в том смысле, что его приезд был под рукой (см. Фил. 4,5). Тот факт, что он сохранил фразу в руке. grecoparlante указывает церковь, которая была первоначально использовались в церковь, говорит арамейском, Е. d. , что, скорее всего, возникла в первые дни церкви в Палестине. Элементы недавно обнаруженных в Кумране помогли подтвердить возможность того, что выше произошло, действительно, в говоря арамейском (JA Fitzmyer, 20 НТС, 1973-74, стр. 386-391).
Последнее выражение следует рассматривать в этом разделе является Сыном Божьим. Очень вероятно, что он признается в особые отношения с проповеди Павла, важно то, что акты. 9,20 касается названия с его проповеди, и которая появляется только один раз в других актах, а именно в цитата из Псалма 2,7 в проповеди Павла в Антиохию Писидийскую (Деян. 13,33). Здесь Павел относится обещание "Ты Сын Мой, Я ныне родил воскресения, который рассматривается как начало новой жизни Иисуса. Тем не менее, мысль, что Иисус стал Сыном Божиим были подняты из мертвых, а потому, что это Его Сын, Бог воскресил Его из мертвых (см. Мудрость 2,18). То же самое повторяется мысль в Ро. 1.3s, которая обычно рассматривается как формула предварительно Полин. Здесь говорится, что Иисус был объявлен Сыном Божиим в силе, через воскресение из мертвых. В 1 Фес. 1.9s снова рассказывает о своем сыновства по отношению к воскресению, которое является основой для надежды его парусия.
Казалось бы, что два элемента связаны с названием "Сын" в этот ранний период. Одним из них является концепция предсуществование Сына, количество текстов говорить Бог послал Сына Своего (Ин. 3,17; Ro 8,3;... Гал 4.4s, 4.9s 1 Ин, 14) и, очевидно, считать, что Сын пришел на землю, из недр Отца. Эта линия мысль выражена очень явно, не достигнув использовать термин "Сын" в предварительно Полина гимн в Фил. 2.6-11 (Р. Р. Мартин, Кармен Кристи, 1967). Здесь мы представляем Иисуса как божественная фигура, есть образ Божий и равен Богу, который изменил его небесного существования гуманных и земле в смирении. Хотя гимн говорит о "очищена" так, что изменила образ Бога за рабом, тот факт, что Павел считается Иисуса как Сына Божия во время его жизни и смерти указывает, что интерпретируется Гимн сказать, что он оставил свою божественную природу воплощенного. Вместо "уничижил Себя Самого принимая образ раба ... и это неизбежно возникающих при затмение его славу, как божественный образ так, что он может прийти в человеческую плоть, как образ Бога, воплощенного" (Р. Мартин, С. 194).
Других элементов, связанных с названием Сын является то, что Бог дал ему страдать и умирать (4,25 Рим., 8,32, Гал. 2,20, ср. Ин. 3,16). Там могут быть отношения здесь с Ветхим Заветом пример Авраама, который был готов отказаться от своего сына Исаака, чтобы доказать свою веру и послушание (22.12 Быт. 16). Бог не пощадил Сына Своего Единородного, но дал ей свободно, чтобы очистить нас от всякого греха. Величие проявляется божественная жертва еще более с использованием названия "Сына".
Не удалось установить с уверенностью, в какой момент он начал оказывать влияние на мышление церкви христологических традиции непорочное зачатие Иисуса. Что и истории рождения указывают, что обстоятельства рождения Иисуса остались замолчать (ср. Мф 1,19;. Lc 2,19, 51), и несколько указаний мы, что традиция оказала влияние церкви, прежде чем он выражения дают Евангелия. В обоих историй представляет Иисуса как Сына Божия (Мф. 2,15; Lc 1,32, 35.), Чье рождение Марии было связано с влиянием Святого Духа его состояние, как Сын Божий, что вы имеете право на роли и деятельности Мессии (Лк. 1.32s). Кроме того, как Сын Божий может быть назначен Эммануил, с нами Бог ", его присутствие на земле означает наличие самого Бога. Ни одна из историй посвящена вопросу о взаимосвязи между зачатие Иисуса Духом, и личность с предшествующие Сын Божий, а просто, чтобы выразить то, как сын Марии родился Сын Божий .
III. Используйте Полина христологическое названия
В предыдущем разделе мы видели, что уже были написаны до буквы Павла приняли важные шаги в формировании христологических словарь церкви. Павел использует существующий словарь, и предполагает, что его христианских читателей, как правило, знакомы с терминологией. Следовательно, мало что можно сказать об использовании сертификатов, что является отличительной чертой Павла. Это может быть, что он был тесно связан с формированием богословия ранней церкви, и уже внесла свой вклад в множество терминов, связанных с христологических мышления, прежде чем писать свои послания. Таким образом, в сознательной оппозиции зрения принятых Р. Бультман (Богословие Нового Завета, 1, 1952, гл (ы). 3), Л. Goppelt правильно отказывается обсуждать "керигмы эллинистического церкви, чем Павел" потому что это только приводит к "не-исторической абстракции", признавая, что Есть много течений мысли в ранней церкви, он предпочитает, чтобы обсудить богословие Павла В свете традиций вы получили и ситуаций, которые развернулись (Theologie де Neuen Заветов, 2, 1976, стр. 360).
Два названия, которые мы могли бы ожидать найти в посланиях Павла являются явно отсутствует или редко встречаются. Слуга Павел никогда не использует об Иисусе, и использует название вопросы только когда речь идет о традиционных материалов. Тем не менее, он считает себя и своих спутников, как рабы Божии (doulos), и как только мы можем говорить об Иисусе как министр (диаконос, Ro 15,8;.. CF ° VM) для обрезания (т. е. евреи) . Он также считает, что роль слуги выполняется в миссионерской свидетельства Церкви (Рим. 10,16;. 15,21, см. Деяния 13,47)..
Пол редко использует имя одного Иисуса (около 16 раз), но это, безусловно, распространен в комбинации. Половина из них появляются в 2 Кор 2.10-14 и 1 Фес. 4,14, проходы, в которых Павел рассматривает, как повторяющиеся смерть и воскресение Иисуса в жизни верующих. В противном случае в основном используется имя "Иисус" при анализе других названий, что провозглашение в отношении лица, отверстие (1 Кор 12,3; ср. 2 Кор 11,4;. Фил 2,10.).
Для Павла Христос стал основной обозначение для Иисуса. Его послание было "Евангелие от Христа" (например, Гал. 1,7), и изучение случаев, в которых она появляется "Христос" предоставляет теологии миниатюрами Полина (см. отличное лечение В. Грундманн, TDNT 9, С. 543-551). Применяется традиционное использование названия особенно в отношении смерти и воскресении Иисуса, но также используется во многих других отношениях. Полина отчетливо представляется, что элемент в использовании слова "во Христе", которая описывается как решающий фактор, который определяет жизнь верующего (JKS Рейд, наша жизнь во Христе, 1963, гл (ы). 1) . Это означает, что фраза не относится к мистического союза с небесным фигуру, но, скорее, исторические факты о распятии и воскресении, что условие нашего существования. Вот почему есть оправдание "во Христе" (Гал. 2,17), каждый христианин "человека во Христе" (2 Кор 12,2), и церкви "во Христе" (Гал. 1,22, гр. ) христианское свидетельство происходит "во Христе" (1 Кор 4,15;. Фил 1,13, г, 2 Кор 2,17).. Во все времена христианской жизни определяется новая ситуация, которая производит факт Христа.
Павел часто использует сочетание "Иисус Христос" в качестве названия. Иногда компоненты в обратном порядке, "Иисус Христос", но не нашел удовлетворительного объяснения для изменения порядка слов, грамматических причин, возможно, способствовали этот вариант, хотя было высказано мнение, что при первой загрузке один или другой, Павел хотел бы подчеркнуть, человеческого Иисуса Христа или небо и уже существующие. Во всяком случае, кажется, что нет никакой разницы в использовании целевого соединения и "Христос", но в этом было отмечено, что название соединения был более решительным и величественно.
Использование Господь Павел существу же, как и церковь заранее Полин. Существует нет необходимости ссылаться здесь, в специальным образом, влиянием языческих религий, чтобы объяснить особенности использования Полин. Все чаще было показано, что этот тезис, а также утверждают, что большая часть богословия Павла была получена из передачи идей первоначально языческим в христианство, не является необходимым и неустойчивым (О. Cullmann, цит. Соч., Гл (S). 7). Кстати, что христиане признают Иисуса как Господа было более точно определить, что они в виду под этим названием в отличие от языческого поклонения других мастеров (1 Кор 8,6), но это не то же самое говорю, что Христианский использования была получена из языческих.
Так как исповедание Иисуса как Господа был знак христианской, и с того времени, христиане не было другого Господи, это было естественно для Пола говорить просто о "Господь", когда он хотел, чтобы обратиться к Иисусу. Это правда, что же названием был использован по отношению к Богу Отцу, и что это может привести к некоторой неопределенности в отношении лица, e. d. Бог или Иисус (это то, что происходит в актах. Главным образом, JC О'Нил, 8 SJT, 1955, стр. 155-174), в целом, однако, Павел использует "Лорд" для назначения Бога почти исключительно на AT так, что мало опасность путаницы происходит.
Если название "Христос" приобрел оттенок "Сальвадор", "Господь" выражает по существу высокое положение Иисуса и его власть над Вселенной и, особенно, верующих, которые приняли Его светлость. Хорошо использовать в особенности, когда оно выражает ответственность христиан повиноваться Иисусу (например, Ро. 12,11, 1 Ко 4.4s). Но Павел также используется довольно часто к земным Иисуса (1 Кор 9,5), особенно с учетом того, что стало известно как "Вечеря Господня" (1 Кор 10,21; 11,23, 26S), а также при связанные с указаниями земного Иисуса (1 Кор 7,10, 25; 9,14 и т.д.). Не удивительно, что она изменилась формула "во Христе" на "в Господе", когда это происходит в контексте призывов и команды (Еф. 6,1; Фил 4,2, полковник 4,17, и т.д..). Однако, использование двух названий достаточно жидкости, а иногда и Павел использует один из них в местах, где мы надеялись использовать другие.
Названия включают названия соединений Господа являются довольно частыми в Павла, и, очевидно, это делает, чтобы возвысить человека, назначенным. Ранних христианских конфессий "Иисуса / Иисус есть Господь" является основой для "Господи Иисусе / Иисуса Христа" (2 Кор 4,5), и Павел часто говорит о Господе нашем, что свидетельствует о необходимости личные отношения с Иисусом, и забота и внимание Иисуса для своего народа. Мы находим эту формулу в вступительного приветствия в посланиях Павла, которая относится к "Бога Отца нашего и Господа Иисуса Христа", как совместное источником духовных благ. W. Грундманн (TDNT 9, стр. 554) предложил, что за этой формулой является фраза "Господь Бог" (° В. П. "Бог Господь") АТ, который стал христианского богослужения "Бог Отец" и фразу скоординированных "Господи Иисусе Христе", чтобы указать, что лицо, Иисуса как своего Господа и Бога как Отца. Правильности или неправильности этого объяснения, это известно о двух фактах. Во-первых, здесь будет поставлен на Отца и Иисуса по номинальной стоимости в чисто природный характер и таким образом, что указывает равенства позиции, тем, как они всегда тщательно поддерживается подчинения Иисуса к Отцу (1 Кор 15,28, Фил. 2,11 ), но никогда не ставил другого человека с отцом в этот путь. Второй факт, что Ветхий Завет использования "Господь" в качестве названия для Бога, несомненно, повлияли на христианских использования. Это видно в Фил. 2.10s, который принимает язык Исаия 45.22-25 и применить то, что Иисус говорил о Боге. Кроме того, в ПЗУ. 10,9, 13 применяется к Иисусу цитата из Jl 2,32 на вызов имя Господа (Яхве-е изд.) Далеко не уникальна для Пола это использование (ср. Ин 12,38, Евр 1,10;... 1 P. 3.14s, Jud 24, 17,14 Откр. 19,16). Когда, наконец, Павел ссылается на "День Господень", несомненно, относится сюда, а не к Господу, но Иисус (1 Кор 1,8; 2 Кор 1,14).
Если бы мы могли руководствоваться статистикой, представляется, что Сын Божий (которая появляется в 15 раз) был гораздо менее важно для Павла, что Господь, который, по крайней мере в десять раз чаще, в своих писаниях. Однако, как показал М. Hengel (. Сын Божий, 1976, CH (S) 3), Павел использует это название для Иисуса, когда он кратко содержание своего Евангелия (Рим. 1:3-4, 9; Гал 1.15s), и, как правило, зарезервированы для отчетности важно. Мы использовали, особенно, когда вопрос о связи между Богом и Иисусом занимает его мысли, и, как отмечалось выше, при работе с традиционными заявлениями, что Бог послал Сына Своего существовали до мира и доставлен в умер за нас. Особенно подчеркивается тот факт, что именно благодаря работе Сына мы можем быть приняты как дети Бога (Рим. 8,29;. Гал 4.4-6).
В связи с этим Павел использует несколько дополнительных выражений. Описывает Иисуса * образ Бога невидимого (Кол. 1,15;. Ср 2 Кор 4,4), является первенец всего творения (Рим. 8,29; Полковник 1.15-18), и (сын) Возлюбленного Бога (Еф. 1,6). Однако, эти термины следует рассматривать скорее как описание Иисуса как названия. То же самое относится и к другим словам или фразам, которые описывают различные особенности Иисуса, с например. * Руководитель (Еф. 1,22), и даже Сальвадор (Еф. 5,23, Фил. 3,20).
Можно утверждать, что Павел был применен к Иисусу название Бога. Кроме того, сомнительные интерпретации Rom. 9,5 (см. ° NBE мг · и В. П.), но, вероятно, мы должны понимать текст как славословие Христу как Богу (Б. М. Мецгер, в В. Lindars и С. С. Смолли (ред.), Христа и Духа в Новом Завете, 1973, стр. 95-112.) Столь же неоднозначным является 2 Фес. 1,12 (см. ° CI, ° BA).
Когда мы добрались до пастырских посланиях начинает исчезать богатым разнообразием названий, которые характеризует ранних писем Павла. Больше не используется на всех Сына Божьего Иисуса Христа и не используются самостоятельно (за исключением 1 Тим. 5,11), но только в сочетании, как правило, в порядке, Иисуса Христа. Однако, как титул лорда используется самостоятельно и в комбинации. В нескольких случаях мы, вероятно, на примерах из официальных заявлений для веры, выраженный в достойной стиле и на основе традиционного материала (1 Тим. 1,15, 2.5s, 6,13, 2 Тим. 1.9s, 2,8, Тит. 2.11-14, 3,6) . Несомненно, в этих случаях отдается Иисуса название Бога (Тит 2,13), и акции название Спасителя Бога (2 Тим 1,10;. Тит 1,4, 2,13;. 3,6).
IV. Названия Иисуса в литературе Joanina
Хуан названия используются аналогичные других Евангелиях. Интерес этого Евангелия сосредоточен на деятельности человеческого Иисуса человек, и Иисус, как он используется только пару раз, когда евангелист говорит полное значение Иисуса из пост-воскресения (Ин. 1,17; 17,3 , последний проход произносится с точки зрения тех, кто имеет "закончили работу", как отец наставлял его.) Хотя этот термин часто используется для решения звательный Господи Иисусе, она используется мало рассказывают часть ссылаться на него (только в Ин. 4,1, 6,23, 11,2) только после воскресения, тот факт, что устанавливает новую позицию Иисуса. Однако, важно отметить, что сам Иисус назвал его позицию как "Маэстро" и "Господь" (Ин. 13.13s, 16, 15,15, 20), которая может отдавать приказы своим рабам, но считает, что его ученики, как друзья что рабство.
Один из ключевых вопросов в Хуан, является ли Иисус Мессией надежды евреев и самаритян, цель Евангелия, чтобы передать уверенность, что это действительно (Ин. 20.31). Несмотря на ограниченное применение в других Евангелиях, Джон исповедует Иисуса как Мессии (1,41 Иоанн, 4,29; 11.27), однако интересно отметить, что слова никогда не появляется на устах самого Иисуса. Другие описания Иисуса в Евангелии от Иоанна, которые практически составляют квалификации, в том числе один (11,27 Иоанн, 12,13, ср. Mt. 11,3), Святый Божий (Ин. 6,69, ср. Г-н 1,24), Сальвадор ( Ин. 4,42), Агнец Божий (Ин. 1,29, 36), пророк. (От Иоанна 6,14, 7,40), и Царь Израилев (Ин 1,49, 12,13, 18.33-38, 19.3, 14-22). Некоторые из этих названий также появляются в синоптических Евангелиях.
Назначение функции, что Иисус использует для себя, Сына Человеческого, также фигурирует в Евангелии от Иоанна, но новый элемент в том, что акцент делается на небесное происхождение Сына Человеческого, в его спуск в этот мир, его прославление Креста и его значение как даритель жизни (3.13 Иоанн, 5,27; 6,27, 53, 62, 12,23, 34, 13.31), что не в синоптических Евангелиях. Хотя нет необходимости считать, что иностранное влияние способствовало использование этого названия в Евангелии от Иоанна, язык достаточно отличается от синоптических Евангелий, чтобы предположить, что, хотя Джон сказал, наконец, на основе фактических учения Иисуса, какой-то степени были переписаны на евангелиста, или кто пишет документы, на которые ссылается (SS Смолли, 15 НТС, 1968-69, стр. 278-301).
Наиболее важный титул для Иисуса в Евангелии от Иоанна, безусловно, является Сыном Божьим. Указывает на близкие отношения между отцом и его единственный сын и существующих (Ин. 3.16-18), отношения взаимной любви (3,35 Иоанн, 5,20), которая выражается, каким образом Сын подчиняется Отца (Ин. 5,19 ) и поручила функции судьи и дающий жизнь (Ин. 5.17-30). Уникальный сыновней отношения Иисуса с Отцом, которые находятся в синоптических Евангелиях выражается здесь в качестве четко (Ин. 11,41; 12.27s, 17,1). Те же идеи передаются по существу в названии * Логотипы (или Word слово), содержащиеся в прологе Евангелия. Так тесно связана с Богом Логоса не удивительно, что Иисус получил название Бога, как это хорошо видно на признание Фомы в Евангелии от Иоанна. 20,28, место, где воскресший Иисус явился апостол признать его божественность, но и, вероятно, описывают Иисуса как "Единородный Сын, сущий Бога и жить в тесном общении с Отцом" (° В. П. ) в Ин. 1.18 (текст, однако, неясно).
Наконец, отметим, что число тех, с "Я" в Евангелии от Иоанна, которые применяются описания, такие как "Добрый пастырь" и "истинная виноградная лоза" Иисуса. Иногда вы просто слова "я" (Ин. 4,26; 6,20, 8,24, 28, 58, 13.19). Как вы слова перекликаются заявление Яхве найти в 43,10 Исаия, 48,12, нам может понадобиться, чтобы увидеть их, как завуалированное указание на божественность Иисуса.
Использование дисков в посланиях Иоанна похож на Евангелие, но, конечно, есть разница между способ описания земной Иисус в Евангелии и воскресшего Господа в письме. Это любопытный факт, но, конечно, не имеет значения, что 3 Ин. это единственная книга, NT, который никогда не по имени Иисус. В 1 Ин. Иисус часто предметом заявления, которые выражают их смысл, как Христос или Сын Бога (1 Ин 2,22;. 4,15; 5,1, 5). Хотя вопрос представленных здесь может быть просто, чтобы определить, действительно Иисус был Мессией еврейского ожидания, ученые в целом согласны, что вопрос, имело ли место подлинного и прочного воплощение Бога в Иисусе. Видимо тех, кто против Джона было отказано в условиях подлинного и прочного союза между Мессией, или Сын Божий, а Иисус (1 Ин. 4,2, 2 Ин. 7), и Джон настаивать на том, что Иисус действительно пришел в обоих крови водой, Е. d. при его крещении и его смерть. Таким образом, использовать полное название "Его Сына Иисуса Христа" (1 Ин 1,3, 3,23;. 5,20), чтобы указать объект христианской веры. Только Сын Божий может быть Спасителя мира (1 Ин. 4,14). Слово Господа не в посланиях Иоанна.
В Откровении Иисуса занимает видное место, как назначение, так как в Послании к Евреям. Название Иисуса наиболее полное описание используется только как торжественное введение в книгу (1.1s Rev, 5), но Есть четыре ссылки на (или) Христос и Его Христа (20,4 Откр., 6, 11,15, 12,10) Показано, что мысль о Мессии, как агент Бога в создании своего правительства был очень живым в Евангелии от Иоанна. Мы видим, эта идея, то, как с помощью божественной названий Царя и Господа и к Богу и к Иисусу (15,3 Откр., 17,14, 19.16). Но, безусловно, наиболее характерным названием для Иисуса в Откровение * Агнец, который используется в 28 раз здесь, и он не появляется в другом месте (голос гр Используется в Ин 1,29, 36;... Деяния 8,32 , 1 с 1,19 отличается.) Лам сочетает особенности парадоксальным быть убитым или убой (Откр. 5,6), и в то же время, как Господь достоин поклонения (Откр. 5,8). Вентс свой гнев против зла (Откр. 6,16) и ведет народ Божий в бой (Откр. 17,14), и тем не менее, это ваша кровь, которая действует как жертву за грех (Откр. 7,14), и она победила благодаря своей мученической смертью людей (Откр. 12,11).
V. Названия Иисуса в остальной части Нового Завета
Из других книг Нового Завета, евреи, возможно, наиболее отличительных в использовании названий. Итак, вернемся к простым использовать для обозначения Иисус страдал унижения и смерть, и все же он был вознесен Богом (2,9 акты, 13.12). Также называется просто Господа (Евр. 2,3; 7,14) или Христа (3,6 Деяния, 14, и т.д.). Но, хотя автор, конечно, знает, что Христос означает "помазанник" (Деян. 1,9), использовать его больше как имя, которое должно быть объяснено других ценных бумаг. Описывает Иисуса как пионер (° NBE) спасения и веры (2.10 Евр., 12.2), используя фразу, которая, возможно, были более широкого использования в качестве христологических название (Деян. 3,15; 5.31). Но в первую очередь рассматривать Иисуса как первосвященник, представляя свою работу в условиях, которые соответствуют позиции, взятые из Ветхого Завета закон о жертвенной системы. Если этот срок больше, чем описание название Иисус, Сын название термина отметить, что оно основано. Только после установления личности Иисуса как Сына Божия, превыше ангелов и Моисея, писатель продолжает показывать, как это, что эта позиция квалифицирует его как первосвященник и посредник между Богом и людьми. Автор делает осторожное использование Ps 2,7 (1,5 Евр., 5,5) и 110,4 определить положение Иисуса, и подчеркивает масштабность отказа от спасения достигнуто так высоко Спасителя (Деян. 6,6; 10.29).
Следует отметить, что фунтов стерлингов. относится только два раза, чтобы Господь Иисус Христос (1,1 Джеймс, 2.1), но когда он говорит о пришествии Господа (Джеймс 5.7s), несомненно, думает об Иисусе.
На 1 P. отсутствие использования Иисуса как независимое имя, и автор предпочитает использовать Иисуса Христа. Господь Иисус Христос когда-то (1 Пет 1,3) в традиционную фразу. Но часто по отношению ко Христу, и это интересно отметить, что делает его особенно в контексте страданий и смерти (1 Пет 1,11, 19, 2,21; 3,18 и т.д.), мы видели как характерные для раннего использования названия. Он также говорит, чтобы исповедовать Христа как Господа (1 Пет 3,15;. CF 2,13), что снова напоминает нам о оригинальное использование.
2. Педро характеризуется использованием Господа Иисуса Христа. Увидимся там часто также название Спасителя (2 Пет 1,1, 11, 2,20, 3,2, 18), и 2 P. 1,1 описывает Иисуса как "Бога нашего и Спасителя Иисуса Христа". Иуда обычно делает подобным использованием. Оба автора используют необычные despoteμs образом, "Господа Иисуса (2 Пет 2,1;. Jud 4), возможно потому, что основная мысль выкуп рабов, термин не был популярен, потому что он предложил произвольной деспотизма.
VI. Заключение
В Новом Завете учение о личности Иисуса не ограничиваются названия быстро изложил. Необходимо рассмотреть то, что говорит о характере и деятельности Иисуса во время его земного служения и в свое небесное одинаково важны типов отчетности в форме религии и литературные произведения, созданные, чтобы выразить свое значение. Однако, эти краткие названия большей части Нового Завета преподавания. Их изучение позволит нам увидеть, как это повлияло на ход мыслей учеников, как результат их первого контакта с Иисусом во время его жизни, думала, что была установлена позже решительно по опыту они о нем как о воскресшем Господе, и, наконец, разработанные в Конечно его евангелизационных мероприятиях и его учение, как в еврейских и эллинистических. Названия говорят, что по-разному высшая ценность Иисуса как Сына Божия, Его спасительной роли Мессии и Спасителя, и честь свою позицию, ....
Títulos de Jesus Cristo
Em Atos. 3.20s estão representando Jesus como aquele que foi projetado para aparecer como o Cristo no fim dos tempos. Nesta estados da base (especialmente F. Hahn) a cristologia da igreja primitiva estava relacionada com a futura vinda de Jesus, e que os vários títulos do Filho do Homem, Cristo, Senhor e foram originalmente utilizado para indicar a função que ela teria no fim dos tempos, e só mais tarde (mas dentro deste período pré-literário) tem que entender que você gostaria de Cristo e Senhor, no final ele era o Cristo e Senhor, por força da sua ressurreição e exaltação (que a ressurreição ea exaltação confirmou uma posição que era sua). Essa teoria carece de verificação. Atos. 3.20s só pode significar que ele tinha sido ordenado como o Cristo voltará no fim dos tempos. Jesus é o Messias apontado para um futuro papel, mas é o Messias. Sem dúvida, foi só por causa da ressurreição, e que ela quis dizer sobre a pessoa de Jesus, a Igreja primitiva podia esperar com confiança o tempo futuro de sua parousia como o Filho do Homem. Por isso, foi a morte e ressurreição que determinaram o significado de Cristo, a mensagem cristã, como o ponto de vista de Paulo, foi orientada exclusivamente para "Cristo crucificado" (1 Coríntios 1.23, 2.5).
O outro título em Atos. 2,36 é o Senhor. Através da ressurreição, Deus provou que Jesus era realmente o Senhor, e assim a igreja primitiva foi aplicada para as palavras do Salmo 110,1: "Disse o Senhor ao meu Senhor: Assenta-te à minha direita até que eu ponha os teus inimigos por escabelo seus pés "(At 2.34s). O próprio Jesus já utilizou esse texto quando ensinou que o Messias era o Senhor de Davi (Mc 12.36), bem como em sua resposta ao sumo sacerdote em tribunal (Mc 14,62). Agora, se Jesus era Deus, a conseqüência lógica era que a tarefa da igreja primitiva para tornar as pessoas reconhecem a sua posição. Os novos convertidos se tornaram membros da igreja para reconhecer Jesus como Senhor: "... se com tua boca confessares Jesus como Senhor, e em teu coração creres que Deus o ressuscitou dentre os mortos, serás salvo" (Rm 10.9; cf. 1 Cor 12,3). Vemos a importância desta confissão em Phil. 2,11 a passagem, na qual o ápice do propósito de Deus que toda a criação é reconhecer Jesus Cristo como Senhor. Pode ser uma nota polêmica nesta declaração, uma vez que contrasta Jesus com outros "colegas" reconhecida por seus respectivos devotos no mundo helênico. Pela maneira que os judeus reconhecem apenas um único Deus e Senhor, mas o culto pagão "muitos deuses e muitos senhores", enquanto os cristãos, entretanto, reconheceu que "... um só Deus, o Pai ... e um só Senhor Jesus Cristo" (1 Cor 8,6). Roman assuntos também saudou o imperador como senhor (dominus) e sucessivos imperadores exigia uma lealdade absoluta de cada vez, isso levou a sérios conflitos de consciência para os cristãos em épocas posteriores.
Um elemento importante para a verificação da utilização cristã do título para Jesus é o braço de conservação da sentença. em 1 Cor 16,22: ". Maranatha" * Esta é uma combinação de duas palavras que significa "Vinde, Senhor Jesus", ou "nosso Senhor veio / virá." Os especialistas não concordam quanto a saber se este era originalmente uma oração que teve lugar a segunda vinda de Jesus como Senhor (cf. Ap 22,20) ou uma promessa no sentido de que sua vinda estava em minhas mãos (cf. Phil. 4.5). O fato de que ele conserva a frase no braço. grecoparlante indica uma igreja que foi originalmente usado em uma igreja que falava aramaico, e. d. que a maior probabilidade de ter se originado nos primeiros dias da Igreja na Palestina. Elementos recentemente descobertos em Qumran têm ajudado a confirmar a possibilidade de que o acima ocorreu, de fato, em uma língua aramaica (JA Fitzmyer, NTS 20, 1973-1974, pp 386-391).
A última expressão a ser considerada nesta seção é o Filho de Deus. É muito provável que ele seja reconhecido em uma relação especial com a pregação de Paulo, é significativo que atua. 9,20 relaciona o título com sua pregação, e que aparece apenas uma vez em outro lugar, em Atos, ou seja, em uma citação do Salmo 2,7 no sermão de Paulo em Antioquia da Pisídia (At 13.33). Aqui Paulo se aplica a promessa "Tu és meu Filho, eu hoje te gerei a ressurreição, que é considerado como o início da nova vida de Jesus. No entanto, o pensamento é que Jesus se tornou o Filho de Deus que ressuscitou dos mortos, mas porque é o Seu Filho, Deus o ressuscitou dentre os mortos (cf. Sabedoria 2,18). O mesmo se repete em pensamento Ro. 1.3s, que é geralmente considerada como uma fórmula pré-paulinas. Diz aqui que Jesus foi declarado Filho de Deus com poder por sua ressurreição dentre os mortos. Em 1 Ts. 1.9s novamente diz respeito a sua filiação com a ressurreição, que é a base para a esperança de sua Parusia.
Parece que dois elementos estão relacionados com o título "Filho", neste período inicial. Um deles é o conceito da preexistência do Filho, um certo número de textos falam de Deus enviou o seu Filho (Jo 3,17; Ro 8,3;... Gl 4.4s, 4.9s 1 Jo, 14), e assumir claramente que o Filho veio à terra a partir do seio do Pai. Esta linha de pensamento é expresso de forma muito explícita, sem chegar a usar o termo "Filho" no hino pré-paulino em Phil. 2,6-11 (R. P. Martin, Carmen Christi, 1967). Aqui nós apresentamos Jesus como uma figura divina, há a imagem de Deus e é igual a Deus, que mudou sua existência celestial para um humano e da terra em humildade. Embora o hino fala de "esvaziados" de modo que mudou a maneira de Deus para um escravo, o fato de que Paulo considerava Jesus como o Filho de Deus durante sua vida e da morte indica que interpretou o hino dizem que ele deixou sua natureza divina encarnada. Pelo contrário "esvaziou-se sob a forma de servo ... e isso necessariamente envolvidos o eclipse da sua glória como a imagem divina, para que ele poderia vir em carne humana, como a imagem de Deus encarnado" (RP Martin, p. 194).
O outro elemento relacionado com o título de Filho é que Deus lhe deu para sofrer e morrer (Rm 4,25, 8,32, Gal. 2,20, cf. Jo. 3,16). Pode haver uma relação aqui com o exemplo do Antigo Testamento de Abraão, que estava pronto para desistir de seu filho Isaac para provar sua fé e obediência (Gn 22,12, 16). Deus não poupou o seu Filho único, mas deu liberdade para nos purificar de todo pecado. A grandeza se manifesta o divino sacrifício ainda mais com o uso do título "Filho".
Não é possível estabelecer com certeza em que ponto ele começou a influenciar o pensamento da tradição da igreja cristológica do nascimento virginal de Jesus. O que ambas as histórias do nascimento indicam é que as circunstâncias do nascimento de Jesus permaneceu silenciado (cf. Mt 1,19;. Lc 2.19, 51), e algumas indicações que temos essa tradição tem influenciado a igreja antes que ele expressão dão os Evangelhos. Em ambas as histórias é apresentar Jesus como o Filho de Deus (Mt 2,15; Lc 1.32, 35.), Cujo nascimento de Maria foi devido à influência do Espírito Santo é a sua condição de Filho de Deus que você se qualifica para papel ea obra do Messias (Lc 1.32s). Além disso, como Filho de Deus pode ser nomeado o Emanuel, Deus conosco ", a sua presença na Terra, a presença do próprio Deus. Nenhuma das ofertas de histórias com a questão da relação entre a concepção de Jesus pelo Espírito, e identidade com o Filho de Deus preexistente, mas apenas para expressar a maneira pela qual o filho de Maria nasceu como o Filho de Deus .
III. Use títulos Pauline cristológica
Na seção anterior vimos que já tem sido escrito antes das cartas de Paulo tinham tomado os passos essenciais na formação do vocabulário cristológica da igreja. Paulo usa o vocabulário existente, e pressupõe que seus leitores cristãos estão familiarizados com a terminologia utilizada. Como resultado, pouco pode ser dito sobre o uso de certificados que é característico de Paulo. Isso pode muito bem ser que ele estava intimamente ligado com a formação da teologia da igreja primitiva, e já tinha feito sua própria contribuição para o conjunto de termos relacionados ao pensamento cristológico antes de escrever suas epístolas. Portanto, em oposição consciente à vista adotado por R. Bultmann (Teologia do Novo Testamento, 1, 1952, cap (s). 3), L. Goppelt corretamente se recusa a discutir "o querigma da igreja helenística de Paulo," porque só leva a "abstrações não-histórico", embora reconheça que existem muitas correntes de pensamento na igreja primitiva, ele prefere discutir a teologia de Paulo À luz das tradições que recebeu e as situações que se desenrolou (Theologie des Neuen Testamentos, 2, 1976, p. 360).
Dois títulos que se poderia esperar encontrar nas epístolas de Paulo estão ausentes ou raramente encontrado. Servo Paulo nunca emprega cerca de Jesus, e usa as questões título somente quando se refere a materiais tradicionais. No entanto, ele considera a si mesmo e seus companheiros como escravos de Deus (doulos), e uma vez que podemos falar de Jesus como um ministro (diakonos, Ro 15,8;.. Cf ° vm) para a circuncisão (ie os judeus) . Ele também acredita que o papel do servo está satisfeito com o testemunho missionário da igreja (Rm 10,16;. 15,21, cf At 13,47)..
Paul raramente usa o nome de Jesus sozinho (cerca de 16 vezes), mas certamente é comum em combinações. Metade deles aparecem em 2 Cor 2,10-14 e 1 Ts. 4.14, passagens em que Paulo considera que a morte repetidas e ressurreição de Jesus na vida dos crentes. Caso contrário, utilizada principalmente o nome "Jesus" ao analisar os outros títulos que o anúncio em relação à pessoa que fura (1 Cor 12,3; cf. 2 Cor 11,4;. Phil 2.10.).
Para Paulo, Cristo tornou-se a designação primária para Jesus. Sua mensagem foi o "evangelho de Cristo" (por exemplo, Gal. 1,7), e um estudo de casos em que ele aparece "Cristo" fornece uma miniatura teologia paulina (veja o excelente tratamento de W. Grundmann, TDNT 9, pp. 543-551). Aplica-se os usos tradicionais do título, especialmente em relação à morte e ressurreição de Jesus, mas também é usada em muitas outras maneiras. Pauline elemento distintamente aparece no uso da expressão "em Cristo", que é descrito como o fator decisivo que determina a vida do crente (JKS Reid, nossa vida em Cristo, 1963, cap (s) 1.) . Isto significa que a frase se refere tanto a uma união mística com uma figura divina, mas sim a fatos históricos da crucificação e ressurreição que condicionam a nossa existência. É por isso que não há justificação "em Cristo" (Gl 2,17), cada cristão é "um homem em Cristo" (2 Cor 12,2), e as igrejas estão "em Cristo" (Gl 1.22, gr. ) o testemunho cristão acontece "em Cristo" (1 Cor 4,15;. Phil 1.13, gr, 2 Cor 2,17).. Em todos os momentos da vida cristã é determinada pela nova situação que produz o fato de Cristo.
Paulo freqüentemente utiliza a combinação de "Jesus Cristo", como o título. Às vezes, os componentes estão em ordem inversa, "Jesus Cristo", mas não encontrou uma explicação satisfatória para a variação da ordem das palavras, as razões gramaticais podem ter contribuído para essa variação, embora tenha sido sugerido que, quando o primeiro carregamento um ou outro, Paul queria enfatizar o ser humano Jesus Cristo ou o céu e preexistente. Enfim, parece que não há nenhuma diferença no uso do composto de título e "Cristo" sozinho, exceto que ele sentiu-se que o composto foi mais enfático e majestoso.
Uso do Senhor Paulo é essencialmente o mesmo que a Igreja pré-paulina. Não é necessário invocar aqui, de modo especial, a influência das religiões pagãs para explicar os traços distintivos do uso paulino. Cada vez mais tem sido demonstrado que essa tese, juntamente com a alegação de que muito da teologia de Paulo foi obtido a partir da transferência de idéias originalmente pagãos ao cristianismo, é desnecessária e insustentável (O. Cullmann, op. Cit., Ch (s). 7). Pela maneira que os cristãos tinham reconhecido Jesus como o Senhor tinha de definir com mais precisão o que entende por este título em contraste com a adoração pagã de outros mestres (1 Cor 8,6), mas este não é o mesmo que dizer que uso cristão foi derivado do pagão.
Desde que a confissão de Jesus como Senhor era a marca do cristão e, a partir do momento em que os cristãos não tinham outro Senhor, era natural que Paulo fala simplesmente de "Senhor" quando ele quis se referir a Jesus. É verdade que o mesmo título foi usado em referência a Deus, o Pai, e que isso pode levar a alguma ambiguidade quanto à pessoa em causa, e. d. Deus ou Jesus (isso é o que acontece em Atos. Principalmente, JC O'Neill, SJT 8, 1955, pp 155-174), em geral, no entanto, Paulo usa "Senhor" para nomeações Deus quase que exclusivamente em AT de modo que há pouco perigo de confusão ocorrendo.
Se o título "Cristo" adquiriu a conotação de "Salvador", o "Senhor" exprime essencialmente a posição exaltada de Jesus eo seu domínio sobre o universo e, especialmente, os crentes que aceitam o seu senhorio. É bem utilizado especialmente quando se expressa a responsabilidade dos cristãos a obedecer a Jesus (por exemplo, Ro. 12,11, 1 Co. 4.4s). Mas Paulo também usado muitas vezes com o Jesus terreno (1 Cor 9,5), especialmente com referência ao que ficou conhecido como "Ceia do Senhor" (1 Cor 10,21; 11,23, 26s), e também quando relacionados com as instruções dadas por Jesus terrestre (1 Co 7.10, 25; 9,14; etc.) Não é surpreendente que mudou a fórmula "em Cristo" por "no Senhor", quando ocorre no contexto de exortações e ordens (Ef 6.1; Fp 4.2, Col. 4,17, etc.). No entanto, o uso dos dois títulos é bastante fluido, e às vezes Paulo usa uma delas em locais onde esperávamos para usar o outro.
Os títulos incluem os compostos título do Senhor são bastante freqüentes em Paulo e, obviamente, não para exaltar a pessoa assim designada. A confissão cristã: "Jesus / Jesus é o Senhor" é a base para o Senhor Jesus / Jesus Cristo "(2 Cor 4,5), e Paulo freqüentemente fala de nosso Senhor, ressaltando assim a necessidade de um relacionamento pessoal com Jesus, e cuidado e preocupação de Jesus para seu povo. Nós encontramos esta fórmula nas saudações introdutórias nas cartas de Paulo, que se relaciona com "Deus nosso Pai e do Senhor Jesus Cristo" como a origem comum de bênçãos espirituais. W. Grundmann (TDNT 9, p. 554) sugeriu que por trás desta fórmula é a frase: "Senhor Deus" (vp ° "Deus, o Senhor") da AT, que se tornou o culto cristão "Deus Pai" ea frase coordenada "Senhor Jesus Cristo" para indicar que a pessoa que tem Jesus como seu Senhor também tem Deus como Pai. Correção ou incorreção desta explicação, é consciente de dois fatos. Um deles é que aqui é posto para o Pai e Jesus a par de uma forma inteiramente natural e de uma maneira que indica a igualdade de posição, pela forma como sempre cuidadosamente mantida a subordinação de Jesus ao Pai (1 Coríntios 15,28, Phil. 2,11 ), mas nunca se deve colocar um outro ser humano com o Pai dessa forma. O segundo fato é que o uso do Antigo Testamento "Senhor" como um título para Deus, sem dúvida, influenciou o uso cristão. Isso fica claro no Phil. 2.10s, que adota a linguagem de Isaías 45,22-25 e aplicar o que Jesus disse sobre Deus lá. Da mesma forma, em Rom. 10,9, 13 é aplicado a Jesus uma citação de Jl 2,32 na invocação do nome do Senhor (Yahweh ed.) De nenhuma maneira exclusiva de Paulo este uso (cf. Jo 12,38, Heb 1,10;... 1 p. 3,14 s, 24s Jud, Rev. 17,14, 19,16). Quando, finalmente, Paulo se refere ao "dia do Senhor", sem dúvida refere-se aqui, e não ao Senhor, mas Jesus (1 Cor 1,8; 2 Cor 1,14).
Se pudéssemos ser guiado pelas estatísticas, parece que o Filho de Deus (que aparece 15 vezes) foi muito menos importante para Paulo que o Senhor, que é pelo menos dez vezes mais freqüentemente em seus escritos. No entanto, como demonstrado M. Hengel (. O Filho de Deus, 1976, cap (s) 3), Paulo usa esse título para Jesus quando ele resume o conteúdo do seu evangelho (Rm 1:3-4, 9; Gl 1.15s), e tende a ser reservada para as demonstrações importantes. Foram utilizados, principalmente quando a questão da relação entre Deus e Jesus leva o seu pensamento, e, como dito acima, quando se trata de demonstrações tradicionais eram de que Deus enviou seu Filho já existia antes do mundo e entregue a morreu por nós. Especialmente enfatiza o fato de que é através da obra do Filho que podem ser adotados como filhos de Deus (Rm 8,29;. Gl 4,4-6).
Neste contexto, Paulo usa várias expressões adicionais. Descreve Jesus como a imagem * do Deus invisível (Cl 1,15;. Cf. 2 Cor 4,4), é o primogênito de toda a criação (Rm 8,29; Col. 1,15-18), e (Filho) Amado Deus (Ef 1.6). No entanto, estas expressões devem ser consideradas antes como descrições de Jesus como títulos. O mesmo se aplica a outras palavras ou frases que descrevem características diferentes de Jesus, p. por exemplo. * Cabeça (Ef 1,22), e até mesmo Salvador (Ef 5.23, Fl. 3,20).
Pode-se argumentar que Paulo tenha sido aplicado a Jesus o título de Deus. Também é questionável a interpretação de Rom. 9.5 (veja NBE ° e mg vp °), mas provavelmente devemos entender o texto como uma doxologia a Cristo como Deus (BM Metzger, em B. Smalley Lindars e SS (eds.), Cristo e do Espírito no Novo Testamento, de 1973, p. 95-112). Igualmente ambígua é de 2 Tessalonicenses. 1,12 (ver CI °, ba °).
Quando chegamos nas epístolas pastorais começa a desvanecer-se a rica diversidade de títulos que caracteriza as primeiras cartas paulinas. Deixou de ser usado em todas Filho de Deus e Jesus Cristo não são utilizados de forma independente (excepto em 1 Tm. 5,11), mas apenas em combinação, geralmente na ordem de Jesus Cristo. No entanto, como o título Senhor é usado de forma independente e em combinações. Em vários casos, que são provavelmente os exemplos de declarações formais destinados credo, expressa num estilo digno e com base no material tradicional (1 Tm. 1,15, 2.5s, 6.13, 2 Tm. 1.9s, 2.8, Tit. 2,11-14, 3.6) . Sem dúvida, nesses casos, é dado a Jesus o título de Deus (Tt 2,13), e divide o título de salvador de Deus (2 Tim 1,10;. Tt 1,4, 2,13;. 3.6).
IV. Os títulos de Jesus na literatura Joanina
Juan títulos usados são semelhantes aos dos outros Evangelhos. O interesse deste evangelho, as atividades da pessoa humana Jesus, e Jesus fez o caminho que é utilizado apenas um par de vezes quando o evangelista disse que o significado pleno de Jesus a partir de uma pós-ressurreição (Jo 1,17; 17,3 , a última passagem é acentuado do ponto de vista de alguém que tenha "terminado o serviço" como o Pai deu-lhe instruções.) Embora o termo freqüentemente usado para tratar vocativo Senhor Jesus, é pouco utilizado na parte narrar para se referir a ele (apenas em Jo. 4.1, 6.23, 11.2) até depois da ressurreição, fato que estabelece a nova posição de Jesus. No entanto, é significativo que o próprio Jesus descreveu sua posição como o "Maestro" e "Senhor" (Jo 13.13s, 16, 15,15, 20) que pode dar ordens a seus escravos, mas considera os seus discípulos como amigos que a escravidão.
Uma das questões-chave para Juan é se Jesus é o Messias das esperanças de judeus e samaritanos, a propósito do evangelho é o de transmitir a crença de que isso é verdade (João 20,31). Apesar de seu uso limitado nos outros Evangelhos, João confessa a Jesus como o Messias (Jo 1,41, 4,29, 11,27), mas é interessante notar que a palavra nunca aparece na boca do próprio Jesus. Outras descrições de Jesus em João, que ascendem praticamente a qualificação, inclusive a um (cf. Jo 11,27, 12,13, MT.. 11.3), o Santo de Deus (João 6,69, cf. Mr. 1,24), El Salvador ( Jo. 4,42), o Cordeiro de Deus (João 1.29, 36), o Profeta. (João 6.14, 7.40), eo rei de Israel (Jo 1,49, 12,13, 18,33-38, 19.3, 14-22). Vários desses títulos também aparecem nos evangelhos sinóticos.
O recurso de nomeação que Jesus usa para si mesmo, o Filho do Homem, também aparece com destaque em João, mas o elemento novo aqui é que a ênfase está na origem celeste do Filho do Homem, na sua descida a este mundo, sua glorificação a cruz e seu significado como o doador da vida (João 3.13, 5,27, 6,27, 53, 62, 12,23, 34, 13,31), que não está nos evangelhos sinóticos. Enquanto não é necessário assumir que as influências estrangeiras contribuiu para a utilização deste título em João, a linguagem é bastante diferente dos evangelhos sinóticos a sugerir que, embora João disse, finalmente, com base nos ensinamentos reais de Jesus, alguma forma ter sido reescrito pelo evangelista, ou que escreveu os documentos invocados (SS Smalley, NTS 15, 1968-1969, pp 278-301).
O título mais importante para Jesus em João certamente é o Filho de Deus. Indica a estreita relação entre o Pai e seu Filho único e existentes (João 3,16-18), a relação de amor mútuo (João 3,35, 5,20), que é expressa pela maneira em que o Filho obedece ao Pai (Jo 5,19 ) e confiou as funções de juiz e doador da vida (Jo 5,17-30). A única relação filial de Jesus com o Pai que está nos Evangelhos sinópticos é aqui expressas tão claramente (Jo 11,41; 12.27s, 17,1). As mesmas idéias são transmitidas essencialmente no título * Logos (ou Word) contida no prólogo do evangelho. Tão estreitamente identificado com Deus, o Logos não é surpreendente que Jesus recebeu o título de Deus, como é claramente visto na confissão de Tomé em João. 20,28, uma passagem em que Jesus ressuscitado apareceu para o apóstolo tem de reconhecer sua divindade, mas também é provável que descrevem Jesus como "o único Filho que é Deus e viver em comunhão íntima com o Pai" (vp ° ) em Jo. 1.18 (o texto, no entanto, é claro).
Finalmente, note que um certo número de pessoas com "Eu Sou" em João que se aplicam tais descrições como "Bom Pastor" e "verdadeira videira" Jesus. Às vezes você tem as palavras "eu sou" (João 4,26; 6,20, 8,24, 28, 58, 13,19). Como você palavras ecoam a declaração do Senhor em Isaías 43,10, 48,12, poderá ser necessário vê-los como uma indicação velada da divindade de Jesus.
O uso de títulos nas epístolas de João é semelhante ao evangelho, mas é claro que há uma diferença entre a maneira de descrever o Jesus terreno no Evangelho e do Senhor ressuscitado, em uma carta. É um fato curioso, mas certamente não tem importância, que 3 Jo. é o livro NT só que nunca é chamado de Jesus. Em 1 Jo. Jesus é muitas vezes objecto de declarações que expressam o seu significado, como Cristo ou Filho de Deus (1 Jo 2,22;. 4,15, 5,1, 5). Embora a questão aqui apresentada pode ser simplesmente para determinar se de fato Jesus era o Messias da expectativa judaica, os estudiosos em geral concordam que a questão era saber se tinha havido uma encarnação verdadeira e duradoura de Deus em Jesus. Aparentemente, aqueles que se opõem a João havia sido negada uma união verdadeira e duradoura entre o Messias, Filho de Deus, e Jesus (1 Jo. 4.2, 2 Jo. 7), e João teve de insistir que Jesus tinha realmente vêm em ambos os água de sangue, e. d. no seu batismo e sua morte. Portanto, use o título completo "Seu Filho Jesus Cristo" (1 Jo 1.3, 3.23;. 5,20) para indicar o objeto da crença cristã. Somente o Filho de Deus pode ser o Salvador do mundo (1 Jo. 4.14). A palavra Senhor não está nas epístolas de João.
Em Apocalipse Jesus aparece com destaque como uma designação, como em Hebreus. O título mais completa descrição de Jesus é usado apenas como uma introdução solene para o livro (Ap 1.1s, 5), mas há quatro referências a (ou pela) Cristo ou seu Cristo (Ap 20.4, 6, 11,15, 12.10) mostrando que o pensamento do Messias como agente de Deus na criação de seu governo foi muito vivo no John. Vemos essa idéia em seguida, como usar os títulos de Rei e divino Senhor, tanto para com Deus e Jesus (Ap 15.3, 17.14, 19.16). Mas, sem dúvida, o título do mais distintivo para Jesus em Apocalipse é o Cordeiro *, que é usada 28 vezes aqui, e ele não reaparecer em outro lugar (gr de voz usado em Jo 1.29, 36;... Atos 8,32 , 1 p. 1,19 é diferente.) O Cordeiro combina as características paradoxais de serem mortos ou abatidos (Ap 5,6), e ao mesmo tempo que o Senhor digno de adoração (Ap 5,8). Desabafa a sua raiva contra o mal (Apocalipse 6.16) e leva o povo de Deus na batalha (Ap 17,14), e ainda, é o sangue que age como um sacrifício pelo pecado (Apocalipse 7,14), e ela é vitorioso através do seu martirizado povo (Ap 12.11).
V. Os títulos de Jesus no resto do Novo Testamento
Dos outros livros do NT, Hebreus é, possivelmente, o mais distintivo na utilização de títulos. Então, de volta para o uso simples para se referir a Jesus sofreu a humilhação ea morte, e ainda assim ele foi exaltado por Deus (At 2.9, 13.12). Também chamado simplesmente de Senhor (Hb 2.3, 7.14) e Cristo (Atos 3.6, 14, etc.) Mas, embora o autor certamente sabe que Cristo significa "ungido" (Atos 1,9), use-o mais como um nome que tem de ser explicada por outros valores mobiliários. Descreve Jesus como o pioneiro (° NCE) da salvação e da fé (Hb 2.10, 12.2), usando uma frase que pode ter tido uma utilização mais ampla como um título cristológico (At 3,15; 5,31). Mas, acima de tudo considerado Jesus como o sumo sacerdote, apresentando seu trabalho em termos que correspondam ao cargo, tirado da lei do Velho Testamento sobre o sistema sacrificial. Se este prazo é mais uma descrição do que um título de Jesus, o Filho é o termo título significativo que se baseia. Só depois de ter estabelecido a identidade de Jesus como o Filho de Deus, exaltado acima dos anjos e Moisés, o escritor prossegue para mostrar como é que esta posição o qualifica para ser um sumo sacerdote e mediador entre Deus e os homens. O autor faz um uso cuidadoso de Ps 2,7 (Hb 1.5, 5.5) e 110,4 para definir a posição de Jesus, e ressalta a grandeza da rejeição da salvação realizada por tão exaltado de um Salvador (Atos 6,6; 10,29).
Vale ressaltar que Stg. refere-se apenas duas vezes para o Senhor Jesus Cristo (Tiago 1.1, 2.1), mas quando ele fala da vinda do Senhor (Tiago 5.7s), sem dúvida está pensando em Jesus.
Em 1 de P. falta do uso de Jesus como um nome independente, o autor prefere usar Jesus Cristo. Senhor Jesus Cristo usou uma vez (1 Pd 1,3) em uma frase tradicional. Mas, muitas vezes refere-se a Cristo, e é interessante notar que o torna particularmente no contexto do sofrimento e da morte (1 Pe 1.11, 19, 2,21; 3,18, etc) que vimos como característica do uso precoce do título. Ele também fala de confessar Cristo como Senhor (1 Pe 3,15;. Cf 2,13), o que novamente nos lembra do uso original.
2. Pedro é caracterizada pelo uso do Senhor Jesus Cristo. Vemo-nos lá muitas vezes também o título de Salvador (2 Pe 1.1, 11, 2.20, 3.2, 18), e 2 p. 1.1 descreve Jesus como "nosso Deus e Salvador Jesus Cristo." Judas costuma fazer um uso semelhante. Ambos os autores empregam a despoteμs forma pouco usual, "Senhor" a Jesus (2 Pe 2.1;. Jud 4), possivelmente porque o pensamento básico é a redenção dos escravos, o termo não era popular porque sugeriu um despotismo arbitrário.
VI. Conclusão
Os ensinamentos do Novo Testamento sobre a pessoa de Jesus não se limitam aos títulos rapidamente esboçados. Necessidade de considerar o que é dito sobre a natureza ea actividade de Jesus durante seu ministério terrestre e em suas celestiais igualmente importantes são os tipos de declarações, na forma de religião e de obras literárias criado para expressar o seu significado. No entanto, esses títulos resumo muito do ensinamento do Novo Testamento. O estudo vai permitir-nos para ver como ele moldou o pensamento dos discípulos como resultado de seu primeiro contato com Jesus durante sua vida, pensei que era fixado depois decisivamente pela experiência que tinha dele como o Senhor ressuscitado, e, finalmente, desenvolvido em o curso de suas atividades evangelísticas e de seu ensino, tanto na judaica e helenística. Os títulos dizem que de maneiras diferentes, o valor supremo de Jesus como o Filho de Deus, o seu papel de poupança como o Messias e Salvador, e honrar a sua posição como o Senhor.
J. B. D. E.
[1]Dios Habla Hoy - La Biblia de Estudio, (Estados Unidos de América: Sociedades Bíblicas Unidas) 1998.
[2]Douglas, J. D., Nuevo Diccionario Biblico Certeza, (Barcelona, Buenos Aires, La Paz, Quito: Ediciones Certeza) 2000, c1982.
